מובן שעסקינן במאמר מעט ציני, אבל לאור המציאות הישראלית העגומה הוא מתבקש, בעיקר כשאנחנו מצויים ביום הראשון של שנתנו ה־74. אחת הרעות החולות של המשק הישראלי בפרט ושל הפוליטיקה הישראלית בכלל היא התמסרות והתמכרות של פוליטיקאים ורגולטורים לעיתונאים ולכלי תקשורת מסוימים, עד שהם הופכים למריונטות בשירות הפלטפורמה. אז הנה שלושת הנבחרים האלטרנטיביים שלי להדלקת משואות:
הפליק־פלאקים של כבל בעדותו היו מרשימים ולוליינות של התחמקויות עטפה אותה דרך קבע. הלוואי שיספיק להעיד לפני שיהיה הסדר טיעון, אם יהיה. כך ייחשף הציבור לאחד מחברי הכנסת הפופוליסטיים שהיו בישראל, ח"כ שייחשף כמי שהתמכר לחלוטין ליחסי ציבור מהתקשורת האוהדת. זאת טעות להתמקד ביחסיו של כבל עם "ידיעות אחרונות", כי עיתון הבית האמיתי שלו היה כמובן "הארץ" (ו"דה מרקר" שבבעלותו). בשיאה של מערכת היחסים הפסולה הזאת הוא שיבח את עורכי העיתון ואת כותביו. אבוי למחמאות שכאלו, המעידות יותר על מי שנותן ומקבל אותן. הוא עטף אותן באהבה, והן עטפו אותו בכותרות נוטפות דבש.
התרעות פיקוד העורף