גם אם ידע שמדובר בעיתונאית פלסטינית, הוא עדיין לא יבין מה אתה רוצה ממנו. רק אם יסתבר לו שזו העיתונאית הפלסטינית שנורתה למוות והלווייתה חוללה בידי שוטרים שיצאו משליטה, הוא יגיב ככל הנראה ב"אה... זאתי". בהנחה שהוא מנומס יותר מח"כ מירב בן ארי, שהיה דחוף לה לדווח כי אינה מצטערת על מותה של שירין.
אותו ישראלי טרוד בענייניו גם לא יקשר את מותה של שירין עם מהומת הלווייתה. כולנו צורכים מהומות כאלה על בסיס יומי כחבילה אחת של סיבות, נסיבות ותוצאה. במקרה של שירין יש תוצאה מוסכמת: הרג. יש סיבה מוסכמת (פעילות צה"ל יזומה מול חמושים), אלא שאין הסכמה על הנסיבות, בין היתר: מי ירה. אותו "אנחנו" קולקטיבי טרוד וקהה חושים מכדי לעקוב אחרי מסלול של קליע שהורג פלסטיני מזדמן, וביטחון ישראל מרכך את סיפורי ההרג היומיים של בן 6, 16, 26, 36, 46, 56 וכו', הבנתם את העיקרון.
בייחוד כאשר עקרון העל הוא שהם התחילו ממלחמת השחרור, טרור בשטחים ופרובוקציות בהר הבית. יש עוד מקרי הרג של נשים, זקנים וטף וסתם אזרחים שנבלעים בסטטיסטיקה, ולא נודעו כי באו אל קרבה, אבל המקרה של שירין מחייב תגובה. כצפוי, בלי כל קשר למה שקרה באמת, כל צד מאשים את הצד השני, וברמת ההסברה יש לצה"ל יתרון משום שאינו שולל אפשרות שהקליע נורה מצדנו ומשאיר לצד השני להתנגד להעברת הקליע לישראל.
בהלווייתה של שירין, שוטרים הכו את נושאי הארון במיצג סוריאליסטי מזוויע. כאן אין קליע נעלם, כאן כל אחד רואה מי מחזיק באלה, ולא קשה לברר מי נתן את ההוראה. זה לא יקרה. למה? באותו שבוע, בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין, סיפרה נערת גבעות לשעבר שהיא גילתה למשטרה ולשב"כ על מעללי נערי הגבעות ואיתמר בן גביר. בסיומה תהתה דיין מדוע שב"כ והמשטרה לא הצליחו לעצור אותם. שמישהו יסביר לדיין שתחקיר אמיתי, ולא פריימים של חמלה לתינוקת שנשבתה, אמור לגלות מדוע נכשלו שב"כ, המשטרה וצה"ל.
התרעות פיקוד העורף