הרי מה שהכי מתבקש פה, יגיד אותו זר שמונע רק מהיגיון, הוא קואליציה מאזורי המרכז. הליכוד, כחול לבן, יש עתיד, אולי גם העבודה וימינה. לא רק שזה מתבקש, זה גם חיבור שהיה מעניק למערכת השלטונית בישראל את מה שהיא זקוקה לו יותר מכל: יציבות. למעשה, כשמנתחים את מבנה המפלגות בישראל מבחינה אידיאולוגית, או ברמת המצע שלהן, מגלים שאפשר ליצור פה בקלות גוש של 75־80 מנדטים שמסכים פחות או יותר על אותם ערכי יסוד. בטח בעידן שבו האופציה של הסכם שלום עם הפלסטינים לא קיימת בפועל.
מדוע אם כך, ישאל אותו תייר הגיוני, ישראל נמצאת במערבולת פוליטית, נשלטת בידי קואליציה מופרכת בעליל, ועל הקווים מתחממת כבר אופציה ממשית של קואליציית ימין קיצוני המורכבת גם מגורמים אנטי-דמוקרטיים? ואז תידרשו להסביר לו - כי ביבי. כמה פשוט, ככה מסובך. זהו המבנה הפוליטי בישראל, כבר שנים. לא על פי מפתח של ימין או שמאל, ליברליזם או שמרנות. רק - האם לנתניהו אתה או לצריו.
הרי ביום שבו נתניהו לא יעמוד בראש הליכוד, ואם נחדד: בתוך כשעה מהרגע שבו תצא ההודעה, תיווצר פה אותה קואליציה הגיונית ומתבקשת בגוון מרכז־ימין, שתשקף את רובו הגדול של הציבור הישראלי. הליכוד, כחול לבן, יש עתיד, ישראל ביתנו, שאריות ימינה, והייתי מוסיף גם מפלגה חרדית אחת לפחות כדי לקרב את המגזר הזה למיינסטרים הישראלי. ובא לציון גואל, ושקט יחסי לפחות.
למה זה לא קורה? שוב, כי ביבי. ובעיקר - כי ישנו העניין הפעוט המכונה דמוקרטיה, שמשמר את המנהיג הוותיק והפופולרי הזה בעמדת כוח מתמדת. למרות החלומות של מתנגדיו הרבים - גם מבית - הוא מתעקש שלא להיעלם. וכל עוד הוא מהווה אופציה שלטונית - וזכותו המוחלטת להיות במעמד הזה - כולנו נידונו לשיתוק פוליטי מצמית.
אז מה עושים? שני הצדדים חייבים לרדת מהעץ. אנשים שמסכימים עם נתניהו אידיאולוגית אך שוללים אותו רק מבחינה אישית, כמו גדעון סער, צריכים לקפל את הדגלים ואת האגו ולחתור לממשלה משותפת איתו שתמנע בחירות, ו/או כניסת גורמים קיצוניים כמו בן גביר. קואליציית מרכז־ימין שתוכל לשמור על גבולות הגזרה של נתניהו ולמנוע ממנו מלהפוך לשליט יחיד.
הבעיה היא שכמו בביטוי האהוב על בעלי הפועל חיפה, יואב כץ, צריך שניים לטנגו. וגם אם גדעון סער, ליברמן או איילת שקד יבלעו את גאוותם ויחברו לנתניהו, זה יוכל לקרות רק אם נתניהו עצמו יסכים להיות חלק מקואליציה רחבה, ולוותר על פנטזיית הקואליציה הצרה שסרה כולה למרותו - שנדמה שהוא אוחז בה גם עתה.
בייחוד כשהסקרים מבטיחים לו סוג של ניצחון דחוק בבחירות. וכך, כמו שקורה בדרך כלל אצל יואב כץ, הטנגו מסתיים בפיאסקו. רק שכאן לא מדובר בגורל העונה של הפועל חיפה (דבר קריטי כשלעצמו, מבחינת הח"מ) אלא בגורל של כולנו. אמן שיגיע כבר הקץ ל"רק לא ביבי", כמו גם ל"רק ביבי".
התרעות פיקוד העורף