איפה טעינו: לקחים ותובנות מקריסת ממשלת בנט־לפיד

הדינמיקה השלילית שבה "כל ממזר מלך", כמאמר הקלישאה, נובעת מהיומרה של מנהיג מפלגה קטנה לנהל מדינה. ולא סתם מדינה, אלא מדינה בנגזרת גבוהה כישראל, שהיא עתירת בעיות, אתגרים וסיכונים ונושאת על גבה את נטל המורשת היהודית וההבטחה להמשכיותה.

מביאים לנו כדוגמה ממשלות בדנמרק, או במקומות קרירים אחרים, שבהם התקיים דגם של ראש ממשלה מסיעה קטנה. אבל כאן זה לא אירופה. מלבד האילוצים החיצוניים הכבירים, קיימים גם אילוצים פנימיים, כמו תרבות פוליטית, דעת קהל, המבנה הכלכלי ועוד.

ויש עוד עניין משמעותי - הלגיטימציה. אומרים שרוב הוא רוב, וגם רוב של קול אחד הוא מספיק. זה נכון, אבל בעיקר באופן תיאורטי. באופן מעשי זה לא עומד במבחן המציאות, כפי שנוכחנו לראות בעצמנו. זה גם לא תקין מבחינה ערכית.

הדבר בוודאי נכון בחברה משוסעת כחברה הישראלית, ומכאן הנטייה שרווחה בפוליטיקה הישראלית לקיים ממשלות רחבות ככל האפשר. מספיק להזכיר את ממשלת הליכוד הלאומי בשנים 1967־1970 וממשלת האחדות הלאומית בשנים 1984־1990.

דגם זה של ממשלות רחבות, שהוגדר בידי החוקר ארנד ליפהרט, איש מדע המדינה ההולנדי, תחת המונח "דמוקרטיה קונצנזואלית", נמצא מתאים במיוחד לחברות דמוקרטיות המאופיינות בשסעים חברתיים ופוליטיים עמוקים, כמו ישראל.

נוצר ואקום שלתוכו נכנסה הפקידות המדינתית, שבפועל היא זו שמנהלת את המדינה, תוך הסטת מרכז הכובד של הרשות המבצעת־הנבחרת מהריבון, קרי העם, אל פקידים רבי־עוצמה ללא אחריות ציבורית.

קיימים קווי דמיון מסוימים בין זירת ההייטק לפוליטיקה (הקצב, הסיכונים, המהמורות, מקדם השחיקה), ובנט - כיזם טכנולוגי לשעבר - היה צריך לדעת מראש שכמו בהייטק, אין לו פריבילגיה לטעות. בהייטק פחות מ־5% מהיזמים שורדים, ואין מרחב לטעויות גדולות.

בהייטק גם לא הכל תלוי ביזם, שנתון בסד של אילוצים חיצוניים כבדים (סביבה תחרותית, הצורך בהתאמת מוצר לצורכי הלקוחות הארגוניים, מענה למגמות שוק). כך גם בפוליטיקה, ולכן מנהיג פוליטי נדרש להרבה מאוד מטען – ערכי, רגשי, אידאולוגי – כדי להצליח. קומבינות, קיצורי דרך ושטחיות הם לא מתכון להצלחה.

יש לי געגוע עז לדור הפוליטיקאים הקודם במפלגות הגדולות, שאז נתפסו כאנשים אפורים שראו בפוליטיקה שליחות לכל החיים. הם לא קפצו ממפלגה למפלגה כאחוזי תזזית, הם דבקו באידיאולוגיה שהדריכה אותם, ולא כולם חשבו שהם נולדו להיות ראשי ממשלה.

אשכול סירב להיכנס לנעלי בן־גוריון בעת פרישתו של הזקן לשדה בוקר ב־1953, והמתין עשור עד להחלפתו. בגין המתין בסבלנות 29 שנים רצופות במדבר האופוזיציוני עד שהגיע לכס ראש הממשלה. גולדה שירתה 17 שנה(!) בשני תפקידים מיניסטריאליים משמעותיים לפני שמונתה לתפקיד.

נוסטלגיה? ייתכן. אבל הדור הקודם של ראשי המפלגות הפגין הרבה יותר יושרה, חריצות ועבודת צוות מאשר הדור הנוכחי, הפוסט־אידיאולוגי, הקופצני והאינדיבידואליסטי להחריד.