מחצית העם אוהבת את נתניהו בעיניים עצומות ובאוזניים אטומות, בלי סיבה רציונלית (אלא אם מאמינים בתיאוריית האליטות והקיפוח הגזענית של ד"ר אב"ח, שבה נתניהו, האשכנזי הנעלה, שמייצג את ישראל השנייה, טוב מכל מזרחי מקופח קיים, שזו מסקנה גזענית וגול עצמי). המחצית השנייה שונאת ו/או מתעבת אותו ואת כל הקשור בו, עם הרבה סיבות רציונליות וראיות פורנזיות לתחושה עמוקה זו. באמצע יש אנשים רבים, בהם הסרים למרותו, אנשי חצרו ובכירי מפלגתו, הכבשים השותקות, הזאבים המאיימים לטרוף והתנים המייללים, שמפחדים ו/או מאוימים ממנו וממהלכיו ומוציאים זאת בשנאה, באיומים ובטינוף על מתנגדי הביבי.
בליכוד יש מאבקים בין הפריימריסטים ("המפלגה הדמוקרטית ביותר בארץ", חוזרים ומתריסים את השקר האלטרנטיבי חברי כנסת שחייהם הפוליטיים מותנים במצב רוחו של יו"ר מפלגתם והאמפתיה של זוגתו) ובין סמוטריץ' לסייד־קיק שלו בן־גביר, שרק נכנס לכנסת, בסיעתא דביבי - וכבר דורש להיות המאסטר־שף ולא סתם סו־שף. בסוף כולם יצייתו למנהיג המנהיגים ויאחדו כוחות למען ה־61, הרוב הצהוב. איילת שקד, שרת הפנים המתאכזרת לפליטי חרב מאוקראינה ולמחפשי מקלט מאפריקה, עדיין מנסה ללא לאות לרצות את הביבי המתעלם ממנה, ומקווה לשרוד שוב במניפולציה חדשה, "רוח ציונית", שמן הסתם תחלוף עם הרוח.
ומה במרכז־שמאל? איחוד גנץ־סער לא פורש כנפיים, ומרב מיכאלי מתעקשת שלא להתאחד עם מרצ, אף שבסקרים האחרונים שתי המפלגות על סף אחוז החסימה. אולי מיכאלי צודקת, וזעקת "הצילו!" ממרצ, בראשות גלאון ו/או גולן, תריץ עוד כמה עשרות אלפי רקלאביבי'ס להצביע להם ולמנוע מכבוד הנאשם את העונג. גם אחוזי ההצבעה במגזר הערבי המיואש עלולים/עשויים להשפיע על התוצאות, וגם הצטרפותו המקוּוָה של רא"ל במיל' גדי איזנקוט ללפיד (?), שתביא איש נבון ומוצלח למקום הנכון.
עוד שלושה חודשים, יא מנאייק. הכל יכול לקרות. הלא צפוי הוא הצפוי ביותר. בינתיים, תתחילו לעשות חושבים.
התרעות פיקוד העורף