סביר – אלא אם יתייצבו ראשי המרכז־שמאל, וביחד(!), למאבק חכם, מפתיע בתחבולותיו ואמיץ, עם תוכניות עבודה סדורות ומקצועיות והתחייבויות להורדת המחירים בתחומים שונים, ועם הסדרים ארוכי טווח למגזרים ולעובדים במשק; התחייבות להרחבת והעמקת המלחמה בפשיעה, בחיסולים, בפרוטקשן ובהלבנת ההון במגזרים הערבי, הבדואי והיהודי, כולל חיזוק עתודות המשטרה ומשמר הגבול והמוטיבציה של אנשיהן.
לפיד, גלאון, מיכאלי ואולי איזנקוט חייבים גם להגיע לציבור הערבי, הנואש מבידולו ומההסתה נגדו, ולהציג לו, בשיח פורץ תקרות זכוכית, תוכנית עקרונית להשתלבות ולשוויון בזכויות ובחובות, באפשרויות ובסיכויים, עם ייצוג במפלגות, פתרונות למצוקת הדיור והפקעת השטחים – וגם עם עוד יעד: חזרה להידברות מתקדמת עם הרשות הפלסטינית, לנוכח גאות טרור הייאוש והזעם בצפון הגדה, שמאיימת להפוך לאינתיפאדה של נשק חם מאוד ולמול ההתפשטות החצופה של ההתנחלויות ויושביהן פורעי החוק. להציג את אימת השלטון הביביסטי־בן־גבירי, שימרר מאוד את חייו והתנהלותו של המגזר הערבי, ולהגביר בכך את האמון ברצון הטוב של השמאל־מרכז, ולהביא להתעוררות אזרחית ולנהירת מצביעים ערבים לקלפיות, שיעזרו לקיים את עקרון ה"רק לא ביבי".
התרעות פיקוד העורף