סיבה שנייה: אם היה ביקוש, היה היצע. פוליטיקאים הם אנשים שהתמחותם העיקרית היא זיהוי משב הרוח החברתי, ומתן מענה אידיאולוגי ופוליטי לרוח הנושבת. ובמילים אחרות: אם הבוחרים הערבים באמת רוצים קואליציה, היה קם הפוליטיקאי שהיה מספק להם את האפשרות הזאת ונהנה מקולותיהם. או שחברי הכנסת של המשותפת היו משתדלים להיכנס לקואליציה, כדי לא לאבד קולות, או שהייתה קמה מפלגה מתחרה שהייתה מקבלת את הקולות. זה לא קרה, ואין סימנים שזה עומד לקרות. וגם במקרה הזה, מוטב לסמוך על המציאות יותר מאשר על הסקרים. אם זה לא קורה – כנראה שמה שנאמר בסקרים הוא לא בדיוק מה שנדמה.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, במאמר "משבר וצמיחה בדרכו של מנחם בגין אל המרכז הפוליטי הישראלי" מאת אמיר גולדשטיין, במאמר "תהליכי הקמת סיעת תכלת לבן בתנועת החרות" מאת יעקב רוט, בכמה מאמרים של שלמה נקדימון על בגין ובן־גוריון, במאמר "Is Donald Trump a Fascist" בעיתון "ניו יורק טיימס", באתר הספרייה הלאומית, בסקרי כאן חדשות.
התרעות פיקוד העורף