אי אפשר לדעת מה יקרה פה בעוד שבועיים וחצי, כי בחיים האלה ובמדינה הזאת ובקיום השברירי שלנו אנחנו צריכים לאמץ את תורת הזן. אי אפשר לדעת מה יקרה מחר ובטח שלא בעוד כמה שבועות. ובכל זאת, אם הכל יהיה בסדר או שלא יהיה בסדר (זו כבר המחלקה של אלון בן דוד ותחזיות חיזבאללה שלו), ואם הכל ילך לפי התוכנית הגדולה, זו שנקבעה מעלינו והונחתה מלמעלה בלי שאף אחד שאל אותנו, יהיו פה בחירות בתחילת נובמבר.
אני מחכה לבחירות האלה, פחות מפני שאני ששה אליהן, ויותר מפני שסוף־סוף יהיה לנו סוג של שקט נפשי, שלווה סטואית, וכולם יבלמו את פיהם המתלהם בפרלמנט הקפה. נמאס לי כבר לשמוע את השמות שלא מתחשק לי לנקוב בשמם המפורש, כי הם יצאו לי מכל החורים. אין לי כוח לפתוח את ימי שישי בבוקר עם הנאום של זה, ומה אמר ההוא להיא, ולמה היא שוב הולכת עם ההוא. מתחשק לי שאנשים יחזרו להתלונן כרגיל ויעסקו בלמה ההיא הלכה עם ההוא, רק כשמדובר בעוד עונה של "חתונמי" או ברכילות שכונתית. ובאמת, באמת שנמאס לי כבר מהשאלות הפולשניות שמגיעות עוד לפני הקפה של תשע בבוקר, למי את מצביעה או אם את מצביעה.
בכלל, הפלישה למרחב האישי היא כל כך ישראלית, עד שכבר חשבתי שהאמריקניזציה שהמדינה הזו עברה במהלך השנים מ"רק ישראלים יעזרו לך כשאתה נופל ברחוב" ועד לזה ש"לאף אחד לא אכפת אם אתה נופל ברחוב" גם תשפיע על החדירה למרחב הפרטי של המעגל הלא קרוב אליך. לצערי הרב טעיתי.
אומנם עם השנים הפכנו מ"אדם מרים איש ברחוב כי הוא אח יהודי", ל"אדם מרביץ לאדם אחר ברחוב סתם כי הוא לא בא לו טוב בעין", אבל החלק של לדחוף את האף לענייניו של האחר טמון בדנ"א היהודי שלנו. אני כבר לא יודעת אם זו דת, עדה או גנטיקה, אני רק יודעת שזה מעצבן מאוד.
למשל נותני שירות שנכנסים אליי הביתה ומיד מתעניינים “כמה את משלמת פה?", או “מה עם ילדים?" או כשאישה זרה לחלוטין שואלת לגילי, או זו שאומרת “אתם יוצאים הרבה זמן, יש חתונה או שזה לא מתקדם לשום מקום?". הגדילה לעשות מישהי מהשכונה, שאינני מכירה אישית, שתהתה “איפה ההוא שתמיד היה בא אלייך? יותר טוב דווקא שהוא לא בא, הוא לא מצא חן בעיניי". ועכשיו גם מגיעים אלו שתוהים למי אני מצביעה, עם מבט בעיניים שאומר: “את נראית כמו אחת מהמחנה שלי, אל תאכזבי אותי עכשיו עם איזה בן גביר כזה, הא?".
ואני כבר מזהה את המבטים הללו, שתוהים לאיזו קובייה לשייך אותי, לקובייה של “הטובים" או לקובייה של “הרעים". לקובייה של “הנורמלית" או לקובייה של זו ש"קצת לא ברור מה איתה". מי בכלל החליט מה יש בכל קובייה ולמה זה עניינו של מישהו?
והשאלה על הבחירות היא טריגר לתופעה שמרגיזה אותי באופן כללי, כי דעה פוליטית לא אמורה להשפיע על מה שבן אדם חושב עליי, לכן אני מתהלכת במיליה שלי לאחרונה כאחרונת הדווקאיות ומצהירה בפני כולם שאני מצביעה לש"ס. לא חלילה מלעג או כי יש לי משהו אישי נגד המפלגה. אין לי שום דבר, קשר או עניין איתה. אני עושה זאת רק בשביל תגובות הסביבה, לראות אותם מביטים בי רצינית לחלוטין, מדקלמת את המצע של המפלגה. ההתעקשות על האמת האלטרנטיבית שלי, שלא יושבת על שום קובייה הגיונית לכאורה, שווה זהב.
הבחנתי בכך שההתעקשות של אנשים לדעת למי אני מצביעה היא כדי לחפש טריגר לריב. אם אני באותו מחנה, הם יוכלו רק להתקרבן איתי בצוותא. אם אני “חלילה" במחנה השני, הם ישמחו לפתח ויכוח. אם אני במחנה “לא קונבנציונלי" - אכלתי אותה. ולא משנה שיש לי זכות בחירה. יש לי זכות דמוקרטית למחשבה חופשית, כל עוד זה בהלימה עם הווכחן הפוטנציאלי.
זה באמת לא משנה אם אני מצביעה או למי אני מצביעה. כמו שלאיש לא אמור להיות אכפת מהתיק הרפואי שלי, שאמור להיות חסוי. כמו חשבון הבנק שלי, שיתרתו לא מתפרסמת בכל יום ראשון בעמודי הכלכלה בעיתון, וכמו שאני לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד על השעון הביולוגי, ואופן השימוש שלי בו. עניינים בסיסיים כאלה.
אתם בוודאי קוראים את הדברים, מהנהנים בהסכמה ואומרים “נכון, היא צודקת", אבל ברגע האמת רובכם שוכחים שיש דברים שצריכים להישאר פרטיים במדינה שמגדירה את עצמה דמוקרטית. אז אחרי שסגרנו את הפינה הזאת, בואו ספרו לי איפה אתם עושים את החג, ולמי אמרתם שאתם מצביעים?
התרעות פיקוד העורף