הלוואי שאחרי הבחירות האלה יגיע קץ עידן החרמות | מאיר עוזיאל

ביום הבחירות, אתמול, ירד גשם מרשים בשעות הבוקר באזור שבו אני גר, בצפון־מזרחה של תל אביב. לפחות גבר האמון של הישראלים בחזאים. אי אפשר לומר שהאמון של הישראלים במשטרה ובמערכת המשפט גבר בשנה האחרונה. גם אי אפשר לומר שהאמון של הישראלים בתקשורת עלה, ובעיקר אי אפשר לומר שהאמון של הישראלים במערכת הפוליטית, במפלגות ובפוליטיקאים גבר בשנים האחרונות. האמון במפלגות ובאלה המבקשים מאיתנו את הזכות לשלוט בנו "לטובתנו" - ירד לשפל עמוק.

מחוץ לביתי שמעתי רמקול מכריז: "צאו להצביע. תצביעו למי שאתם רוצים, אבל צאו להצביע". באזור שבו אני גר, קריאה לצאת להצביע זהה לקריאה לצאת להצביע בעד השמאל ונגד ביבי. טוב, קמתי והלכתי להצביע. יום יפה של שמש אחרי הגשם. למרבה הצער, ישראל הלכה אתמול לבחירות בהרגשת חוסר אמון שמשהו בקרע הפנימי המכוער שנגרם על ידי חרמות ושנאות יכול באמת להשתנות. יש לנו כנראה הרבה אמון בכוח שלנו. זו תחושת כוח מוגזמת. זהו שיכרון כוח של אומה שמאמינה שאנחנו יכולים לעמוד גם בקרעים פנימיים, בחוסר יציבות ובמערכות בחירות בלתי פוסקות. לדעתי זה שיכרון כוח מוגזם, וכמו בכל מצב שיכרון ראוי לנער את הראש ולצאת ממנו מהר. לא, אנחנו לא כל כך חזקים.

כבר כתבתי פעם שכאשר סימנתי ביומן שבטלפון שלי את הבחירות, היומן שאל אותי: "האם זה אירוע קבוע?", לא ידעתי מה לענות. נבהלתי שהתשובה היא כן. אני משחזר משהו שראיתי השבוע בערוץ 1. באולם הנוסעים הנכנסים בנתב"ג אמרה מישהי שחזרה מחו"ל ביום לפני הבחירות: "מה? יש בחירות מחר? לא ידעתי, חבל, הייתי מאריכה את החופשה בעוד יום, זה יום שבתון". הכתב אמר לה: "אבל היית מפסידה את זכותך להצביע".

"אז מה", היא ענתה, "ממילא בעוד ארבעה חודשים יהיו שוב בחירות". זו הייתה ההרגשה, והלכתי אתמול לבחירות בהרגשה שאם אכן כך יישאר המצב, זה יהיה הרסני. ישראל עשתה אתמול שוב את המיותר, והלכה שוב לבחירות. זה היה יכול להימנע אם רק היו מסירים את החרם הלא רציונלי על בנימין נתניהו, לדעת ישראלים רבים ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה לישראל במשך תקופה שבה ישראל הגיעה לשיא פריחתה ברוב התחומים. בכלכלה, בשער השקל, ברמת החיים, ביחסי החוץ, בביטחון, בשלום, בתרבות. אם הייתי מבין בזה, הייתי אומר גם פריחה בספורט, אבל אני לא רוצה לכתוב על דברים שאני לא מבין בהם. נכון, יש עוד מקום להרבה שיפורים, אבל כל אדם הגון יודע שהמאזן חיובי.

ההיגיון אומר לתת את הקול למפלגה הגדולה שהובילה את ישראל בעשור האחרון בתוצאות נהדרות, כדי לשמור על יציבות, למנוע קרע מיותר בעם. וההיגיון אומר שכדאי לישראלים לנצל את נתניהו עוד קצת, על סמך ביצועיו בעבר, וכל עוד הוא יכול ומוכן, ומפלגתו בוחרת בו לעמוד בראשה. אבל ההיגיון לא פועל במערכות בחירות בישראל.

הבחירות והפוליטיקאים, ובעקבותיהם הבוחרים והמחנות, יוצרים את המצב המטורף שבו ענייני מדינת ישראל וטובתה יורדים לתחתית השיקולים, ואילו האמוציות, ובמיוחד השנאה, עולות מהמעמקים שבהם הן צריכות להישאר, ומשתלטות על המוח והתודעה. מכתיבות את ההצבעה.

למרות המדגמים, רק ביום חמישי, מחר, ייוודעו התוצאות הסופיות של הטירוף הזה. 60, 61, 62, 63, 64? זה לא משמעותי באמת. אם מותר לי לחלום לרגע חלום שבו ההיגיון נמצא לפני הרגשות, אציע דבר שאין נכון ממנו למדינה הזו: יאיר לפיד מצטרף לנתניהו, זורקים את כל השנאות לפתח הביוב, ויחד עם הגוש היהודי שמאחורי נתניהו ורוב הגוש שמאחורי לפיד - מקימים ממשלה.