ביום שאחרי הבחירות, נכון לרסן את הוויכוח ולהתמקד במהות

בזמן הקצר שחלף מארבעת סבבי הבחירות הקודמים לזה הנוכחי, קרה מה שקורה תמיד בנסיבות האלה: הוויכוח התלהט. לא חסרו סיבות על מה להעלות עשן: ימין ושמאל, דת ומדינה, חרדים וערבים, בתי המשפט והשירות הצבאי של לפיד וסמוטריץ’. כיאה לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, לכל סיבה הייתה גם מפלגה מייצגת ומנגנון הסתה סמוי וגלוי ושנאה וקיטוב ופילוג, כי מי זוכר שפעם נרצח פה ראש ממשלה בדיוק על הרקע הזה.

אז הנה אנחנו (שוב) בבוקר שאחרי הבחירות, ולמרות הדם, הזיעה והבזבוז, הוויכוח עדיין מיותר, ומשרת הכל חוץ מאשר את האינטרס של הבוחר. כי אם מסיטים את רוב רעשי הרקע ומסתכלים למצביע הממוצע בלבן של העיניים, הוא יודה בפשטות שאין כרגע איום קיומי כמו פינוי יישובים או מלחמה על הבית. הנושא החברתי הרבה יותר קריטי, ושם כולם באותו המקום: חולמים על חינוך איכותי, בריאות סבירה, פרנסה הוגנת ומספיק ביטחון אישי לשלוח נערה לבילוי בבאר שבע. מאחורי הסיסמאות האלימות והגרון הניחר, בכנסת האחרונה היו 90 חברי כנסת מגוש המרכז, שאם היו יודעים להתאחד ולהניח את האגו בצד, היו מקימים ממשלת אחדות חזקה כדי לקדם את המטרות הללו, שהן הלב, הבסיס ועמוד השדרה של חברה חפצת חיים. ליכוד זה מרכז, גם גנץ, לפיד ואפילו הדתיים והחרדים. קצת מרצ משמאל, בן גביר מימין, הגוש הערבי באמצע, וכל השאר יכולים ללחוץ ידיים ולעשות עסקים.

אבל גם בסבב הזה, כרגיל, ישראל בוחרת קרב: צד אחד בולע את הצד שכנגד. לכל מפלגה יש רשימת פסילה, חברי הכנסת משחקים במרוץ לקללה, וההסתה לא הורידה הילוך, רק עברה מהרחוב אל הרשתות החברתיות. עוצמות השנאה קיבלו תפנית ועומק, השוק השתלט על השיח והתנפל על מגדלי השן, ובעצם על כל מי שהחליט להתפרע הפעם ולהצביע לפי נטיית לבו. בסבב הבחירות הנוכחי, הקיצוני מקודמיו, הכל היה מותר ומורעל. החצים פגעו בקיבוצים, בהתנחלויות, ברבנים ונשיאים, בנשים ואנשי חינוך. איש לא השיג פתק היעדרות מאמא. כולם היו אשמים, גם אלו שלא לכלכו את הידיים, אבל תמכו בשתיקה במנהיגים שרמסו ודרסו בשמם.

ביום שאחרי הבחירות בפעם החמישית, אולי יהיה איזה רגע בהיר שיזכיר עד כמה הפילוג ממית וכמה מכערת אותנו הקטטה הנצחית - כן ביבי, לא המשותפת, והאם בן גביר כהניסט או מתן כהנא אנטיוכוס.

ביום שאחרי הבחירות, נכון לרסן את הוויכוח ולהתמקד במהות. לנהל מדינה, לא עיירה עולה באש. ביום שאחרי הבחירות, כששוב נשב על המרפסת ונספור מפלגות נודדות במדגם, אולי נשחרר את ההקצנה, נוותר על הקללות והמתח וננהל השגות בארבע עיניים ולא בשלטי חוצות נוטפי שנאה. אולי נתחיל לראות את התמונה הגדולה במקום את האנשים הקטנים שמציירים אותה. נתמקד בסדרי עדיפויות לאומיים כמו כבישים, רכבות, בתי ספר, בתי חולים, בתי סוהר. אלא אם למישהו מתחשק לחזור בעוד חודשיים להיות, ליום אחד, הדבר הכי חשוב בלו”ז של נתניהו ולפיד. לקבל מהם מסרון אישי והבטחה לשקט, ביטחון ודירה חצי חינם במרחב הכי מזוהם מילולית במזרח התיכון.