לפני כמה שבועות נחגג ברחבי העולם האלווין, ובהמשך ישיר למה שקורה בשנים האחרונות הוא צוין גם בפרובינציה המזרח תיכונית שלנו. הפייסבוק שלי התמלא בתמונות של ילדים מחופשים, המציעים ממתק או תעלול, ובעיקר רוצים להרגיש כמו בחו"ל. המראות האלה עוררו בי אי־נוחות יתרה, שהתקשיתי להסביר לעצמי. אני אדם חילוני. מכיר היטב את ביטויי החג הזה בתרבות הפופ שגם אני גדלתי עליה. ומה בעצם אכפת לי אם אנשים מחפשים עוד סיבה לשמוח?
התהלכתי ללא תשובה, עד שהגיעו תוצאות הבחירות והפילו אצלי בבת אחת ערימה של אסימונים. הבנתי שהניסיון לחקות את מנהגי החג הזה, להלן - ליל כל הקדושים, שהם קדושי הנצרות והאנשים שמתו בשם אמונתם הנוצרית - הוא עוד ביטוי לאובדן הזיקה של ציבור רחב בישראל למקום שבו הוא חי. מקום, לאו דווקא דת. ואינדיקציה לניסיון שלהם להרגיש שהם חיים בסניף מקומי של כל מדינה אנגלו־סקסית מערבית אחרת, רק לא פה. רצון שהוא לגיטימי לגמרי, אבל לעולם לא יצלח. ולכן יסתיים בעוגמת נפש. כי אם כישראלי אתה לא חש בזיקה ברורה לפחות לאחד מהאלמנטים הבאים - יהדות, ציונות, השפה העברית, ארץ ישראל, תולדות עם ישראל - ומבחינתך מדובר במדינה ככל המדינות, אין לך שום סיבה טובה באמת להמשיך לחיות בארץ הזו. פרט לעובדה שלרוע מזלך כאן נולדת, וכאן נולדו גם ילדיך.
אני לא אומר את זה בציניות. וגם לא בביקורת. זו פשוט עובדה. בהשוואה למדינות מערביות אחרות, החיים בישראל פחות נוחים ופחות טובים בהרבה מאוד קטגוריות מרכזיות. אין צורך אפילו לפרט. ואם אין לך קשר רגשי אמיתי למקום, תמיד תחוש שאתה חי בגרסה הדהויה של החלום המערבי שעליו גדלת. בסופו של דבר, בצדק מוחלט מבחינתך, תוציא דרכון זר ותעלה לאינסטגרם תמונה מחויכת שלך איתו, לצד צילום של הילד מהאלווין.
ופה הטרגדיה של חלק ניכר מהמחנה החילוני־ליברלי שגדלתי בו - אובדן הזיקה. והחיבור העכשווי שלה רק לפן הדתי. הציונות הסוציאליסטית המקורית הייתה חילונית במפגיע, אבל לא זנחה את המסורת היהודית. השמות העבריים, חשיבותו של התנ"ך. תחשבו אפילו על המקום של היהדות במוזיקה הישראלית, עד לשנות ה־80. להיטים כמו “אוריה", “חוזה, לך ברח", “מים לדוד המלך" או “למה צחקה מיכל" כיכבו במצעד. אפילו להקת הנח"ל, הביטוי המובהק של הישראלי “החדש", ביצעה את “הבן יקיר לי אפרים", בלחנו של החזן המפורסם שמואל מלבסקי. נורית הירש, מגדולי המלחינים של הפופ הישראלי, הושפעה עמוקות משירה חסידית וחזנית. תקשיבו ל"בפרדס ליד השוקת", שהלחינה ליהורם גאון. ובייחוד לאופן שבו הוא שר את “יחפים בחול", ותבינו מיד. היום, אם תחפשו השפעות יהודיות במוזיקה המקומית תמצאו אותן כמעט רק באזורים המזרחיים. בדיוק כמו בחברה, ובפוליטיקה.
אבל זו לא רק זיקה ליהדות, אלא לארץ עצמה. כילד, גדלתי בבית חילוני למהדרין. עד לבר מצווה, ולאחר מכן, לא ראיתי מעולם בית כנסת מבפנים. אבל כן חונכתי לאהבת הארץ. טיילתי כנער בכל ואדי ופסגה. אמא שלי הסתובבה איתי בכרמל עם מגדיר צמחים, כדי שאוכל לזהות את דבורנית דינסמור המופלאה. אני מחובר למקום הזה הרמטית, גם דרך התרבות וגם דרך הרגליים.
אבל בדור של הילדים שלי, בהכללה גסה כמובן, נעלמו גם השבילים. תולדה של הרבה גורמים, וביניהם האינטרנט, שמאפשר לך לחיות כילד במודיעין ולתקשר באופן רציף עם חברים וירטואליים בכל העולם. אחד הילדים שלי הוא כזה. שולט בתרבות ובפוליטיקה האמריקאית הרבה יותר מבמציאות הישראלית. יש בזה משהו מקסים, אבל גם מנוכר ומלאכותי.
ופה, אפרופו תוצאות הבחירות, נמצאת התובנה שאני מפציר בחבריי למחנה המפסיד לאמץ. במקום לרוץ לערוף ראשים ולאתר אשמים, האתגר האמיתי של ישראלים חילונים וליברלים הוא להיזכר מחדש למה הם פה. מה באמת הופך אותם לישראלים. ואיזו ישראליות עמוקה ומהותית הם מציעים, כאלטרנטיבה לישראליות הדתית־מתנחלית, שבניגוד אליהם יודעת בדיוק מי היא ולאן היא רוצה להגיע.
התרעות פיקוד העורף