האתגר המרכזי של הממשלה החדשה: איך להתמודד עם עולם שנסוג מהגלובליזציה?

ב־1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, כתב וונדל וילקי, יריבו אך שותפו לדעה של פרנקלין דלאנו רוזוולט בבחירות לנשיאות ארצות הברית, את ספרו "עולם אחד". המונח "גלובליזציה" טרם נולד אז, אבל הרעיון כן. גלובליזציה פירושה שילוב כלכלי כלל־עולמי ופעילות גומלין משקית חוצה מדינות ויבשות.

התוצאה, על פי החזון של וילקי (ושל הפילוסוף הגרמני הגדול עמנואל קאנט 200 שנה לפניו), תהיה שיתוף פעולה בינלאומי שיבטיח הבנה בין עמים וימנע מלחמות. גם אם החזון הזה לא עמד תמיד במבחן המציאות המדינית, הגלובליזציה אכן עיצבה את הכללים ושיטות הפעולה בכלכלה העולמית. אולם היא נמצאת היום תחת מתקפת מחץ הן מצד שמאל דמגוגי והן מצד ימין קיצוני ופופוליסטי.

גם גורמים חיצוניים כמו מגיפת הקורונה, המלחמה באוקראינה, תקלות בשרשרות האספקה ומדיניות הבנק הפדרלי של ארצות הברית להעלאת מחיר הדולר - מכניסים מקלות בגלגלי שיתוף הפעולה הבינלאומי וכל זה עלול לגרום קשיים גם למשק הישראלי.

לפני שנים אחדות כתב פרופ' לכלכלה אסף רזין: "ישראל היא דוגמה מיוחדת במינה להצלחה של הגלובליזציה, היא הפכה ממדינת עולם שלישי בתוך פחות מ־70 שנה לאחת הארצות המפותחות, המתועשות, העשירות יותר בעולם". והסיבה? "היא נבנתה מהשילוב שלה עם העולם".

אומנם אחרי הקמתה נשלטה ישראל בידי שיטה סמי־סוציאליסטית שמנעה לא רק חופש כלכלי אמיתי והשקעות הון, אלא גם שילוב מעשי במשק העולמי, אך מצב זה התחיל להשתנות כבר בשלהי שלטון מפא"י, תפס תאוצה, אחרי כמה מעידות קשות, בעקבות המהפך ב־1977 והגיע לשיאים בממשלות שרון ונתניהו.

ברם, השאלה האקטואלית היא: כיצד הכלכלה הישראלית תתמודד עם עולם שנסוג מהגלובליזציה? בלי לנסות לתת בחופזה תשובה, מה שברור הוא שהנושא הכלכלי חייב לעמוד במוקד סדר היום של הממשלה החדשה ושל שר האוצר הנכנס.

מתנגדי הגלובליזציה בעולם אינם עשויים מקשה אחת, אך סימן היכר משותף לכולם, הן בשמאל והן בימין, והוא השאיפה להשתחרר מכבלים בינלאומיים כביכול; בשמאל בגלל אידיאולוגיה חברתית אנטי־קפיטליסטית, ובימין הפופוליסטי בגלל הפגיעה בריבונות כביכול.

בשני הקטבים ישנו נפנוף מגמתי בסיסמה "עניי עירך קודמים". אחד מנביאי הגישה הזאת, פרופ' דני רודריק מאוניברסיטת הרווארד, טען ב־2011 ש"דמוקרטיה, ריבונות ושילוב כלכלי עולמי אינם הולכים יחד".

למרות שההיסטוריה הוכיחה לא פעם שניתוק בין כלכלות העולם מביא לכאוס בשווקים, למלחמות מסחר ואף למלחמות ממש, פוסלי הגלובליזציה טוענים שאינטרסים מקומיים מצדיקים צעדים שאינם מתחשבים במדינות אחרות, אך מבלי לתת את דעתם על כך שלמשל, ייצוא סחורות של מדינה אחת לרעותה תלוי גם בייבוא מאותה מדינה ובמערכות הפיננסיות שמקשרות ביניהן.

תוצאה נוספת בלתי נמנעת של הנטייה האנטי־גלובליסטית היא יצירת כלכלה אוטרקית שבה כל מדינה חותרת, בדרך כלל באי־הצלחה בולטת, לספק בעצמה את כל צורכי אוכלוסייתה, וגורמת בסופו של דבר להתרוששותה הכלכלית. בין האחראים העיקריים למהפך האנטי־גלובליסטי בשנים האחרונות היה הנשיא טראמפ, שפעל לצמצום התחייבויותיה הכלכליות הבינלאומיות של ארצות הברית.

הנשיא ביידן אף הגדיל לעשות, אם כי ברטוריקה אחרת; אמריקה של ביידן חוזרת לשיטת המענקים הכספיים לייצור מקומי, גם אם זה איננו יעיל וכלכלי, ובולמת כמעט כל יוזמה להסכמים כלכליים בינלאומיים. את מקום סיסמת טראמפ "להחזיר לאמריקה את גדולתה" תפסה הפצרת ביידן: "לקנות רק תוצרת אמריקאית".

הבסיס האידיאולוגי של ביידן, בהשפעת השמאל הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, הוא שצמיחה כלכלית איננה משרתת את רוב האוכלוסייה בצורה שווה, אך הוא עוצם עין לנוכח העובדה שללא צמיחה, ממילא גם אין שגשוג כלכלי בכל רובדי החברה. הממשל גם פועל לחיזוק האיגודים המקצועיים כדי להבטיח, כביכול, שהכלכלה תתנהל על פי יעדים חברתיים, משמע פוליטיים, מוגדרים.

אם כל זה מזכיר את "1984" של אורוול, זה איננו מקרי, שכן התוצאה הבלתי נמנעת תהיה הגברת הבירוקרטיה, התערבות מעמיקה של השררה בשיקולי האדם הפרטי ופגיעה בזכויות האזרח לגבי רכושו. אין פתרון מושלם לכל הבעיות הכלכליות והחברתיות, והדוגמה הבולטת והאכזרית ביותר היא ברית המועצות הקומוניסטית ו"תוכניות החומש" שלה.

מכל מקום, התעלמות מכללי הכלכלה עלולה להביא למפולת רבתי, כפי שכמעט קרה בממשלתה של ליז טראס בבריטניה. למדינה דמוקרטית יש החובה והיכולת להימנע מצעדים קיצוניים ולהקפיד על מטרותיה הבסיסיות בכל שלושת התחומים שהפרופסור האמריקאי מהרווארד מתח ביקורת עליהם: דמוקרטיה, ריבונות ושילוב כלכלי בינלאומי.