לפעמים איומים מתגשמים ובדיחות מתממשות. זה מה שקורה כשהאיום (מתנחלים ומחרחרי מלחמה) הופך להיות איום קיומי ביטחוני, והבדיחה (חרדים וחרד"לים) הופכת להיות איום הדתה יומיומי. אלה הן תוצאות הבחירות בכנסת שהפכה לקרקס של דמויות, שכל אחת מהן מטורללת בדרכה שלה. וכן, מסתבר שהם באמת הולכים להרוס את מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה, ולא, לא ברור אם נצליח לעצור בעדם.
לפחות עד הבחירות הבאות, אם בכלל יתקיימו. אין להוציא מכלל אפשרות תחמון שיבטיח המשך שליטה, או אולי לא יהיה צורך בתחמון כי המוחות יהיו שטופים לטובת מדינת הלכה אלימה.
מפגינה כבר עוכבה לטענתה בתחנת רכבת כי לבשה חולצת הזדהות שלא באה בטוב למאבטחת. מכאן ואילך אין לשמאל ברירה, אלא לפתוח במלחמה. לא באלימות (הם יותר אלימים. המשטרה שלהם לכאורה, ומחר מערכת החוק והמשפט). האינסטינקט הקולקטיבי אמור להביא את נוסעי הרכבת מהאגף הליברלי לנסוע עם חולצות מעין אלו. כמו החרמת "קפה לנדוור" בהבימה כיוון שסירב, לפי פרסומים, להכניס מפגין.
בפנייה מצאתי את שמם של מיקי בן יאיר ואוריאל פרוקצ'יה. חיכיתי, חיכיתי, חיכיתי וקיבלתי כעבור כחודש תשובה שהחלה ב"הודעה עצובה" מאת מיכאל בן יאיר: "אוריאל פרוקצ׳יה כתב, ואני מסכים לכל דבריו: לפני כחודש בישרתי על התארגנות השמה לה למטרה להיאבק במגמות האנטי־דמוקרטיות והגזעניות שכולנו עדים להן. גם חברי מיכאל בן יאיר פרסם פוסט דומה. בעקבות קריאותינו אלה שמחנו להיווכח שרבים, כ־3,000 חברות וחברים, ביקשו להצטרף להתארגנות שלנו שהחלה בפעילות נמרצת על אתר. הרעיון היה לייסד תנועה הומניסטית ערבית־יהודית שתיאבק כתף אל כתף במציאות המשתנה לרעה, תגן על ערך האדם באשר הוא אדם ועל חירויות היסוד. למרבית הצער נוכחנו לדעת, מיכאל ואני, כי עקב חילוקי דעות שהתגלעו בין חברי הקבוצה אין ביכולתנו להמשיך להנהיגה, והיום גמלה בלבנו ההחלטה, בלב שבור מאכזבה, כי לא נותרה לנו ברירה אלא להניח לזולתנו להמשיך במאמץ בלעדינו. ברצוני להודות לכולכן ולכולכם על רצונכם הטוב. מיכאל ואני נמשיך להיאבק איש־איש בדרכו ועל פי הבנתו, וגם הקבוצה שממנה אנו פורשים עתה תמשיך להתקיים והיא נמצאת בשלבים האופרטיביים של התאגדות כעמותה. כל אחת ואחד מכם יוכל כמובן להמשיך לפעול במסגרת ההתארגנות המקורית או לעשות כמונו ולהחליט על נתיב חלופי. כך או כך, שאו תודה ותצלח דרככם!״.
ובכן, ככה לא בונים לא חומה, אלא מגדל בבל.