רוזה, התופרת הגדולה בשמלה הפרחונית והאלרגיה הכרונית, התייצבה אצל אמי פעמיים בשנה. אמי קנתה בדים בדרום תל אביב; לפעמים נדמה שהבדים נועדו לווילונות, בשל עוביים ומשקלם, שאין בזאת רמיזה שלאמי היה טעם רע חלילה. היה לה טעם טוב של אצילה פולנייה שהגיעה לישראל כנערה והטמיעה את הנופך המקומי של המראה והאקלים הקיצי. בהמתנה לרוזה, הכינה אמי סקיצות ורשמה לעצמה הערות כיצד להסביר לתופרת המיתית לאן היא חותרת אופנתית.
אני מתגעגע להוריי, שנמוגים בזיכרוני שעה שאני מנסה לאחוז בהם. לרוב אנחנו זוכרים כיצד נראו והתנהגו בסוף; הרגעים הגדולים, מיטב הלהיטים, הופכים מטושטשים. הם שבים במלוא אחריותם וסמכותם עליי ברגעים נדירים ושוברים את לבי. את הבית ברמת חן עזבתי ב־1972 ומאז לא גרתי בו. האנשים היקרים אינם, אבל הבית עדיין עומד שם כקריאת תיגר ארכיטקטונית. אין לי ספק שהוא שוקע.
התרעות פיקוד העורף