1. איש אחד, זקן מאוד וחכם מאוד, אמר לי בבית קפה ברחוב ארלוזורוב בתל אביב שאם אני רוצה להעביר מסר כלשהו, כדאי לי לעשות את זה על דרך השלילה. מאחר שאני לא כל כך חכם ולא כל כך זקן, לא כל כך הבנתי למה בדיוק הוא מתכוון. האיש החכם שאל אותי אם אני יודע להעתיק. השבתי בחיוב, אמר לי “תעתיק מה שאני כותב ותפרסם בעיתון". “למה להעתיק אם אתה כותב?", שאלתי. “אני כמו חיית טרף, מטשטש את העקבות שלי", הוא השיב. ישב האיש החכם ובכתב יד יפהפה, תוך כדי שימוש בעט נובע עתיק, כתב את הדברים האלה, והעתקתי אותם בקפידה. כך הוא כתב:
הפיליפינית אחזה בידו של הזקן, ושניהם החלו לצעוד בצעדים אטיים. פתאום, כשהגיע לרמזור, עצר, הסתובב, וסימן לי להתקרב אליו. “תשמע, ידידי הצעיר, בכל העולם יש שחיתות ופשע וריקבון וצחנה, אבל אנחנו לא כמו כולם.
“אנחנו רצינו להקים כאן מדינה אחרת, התחלנו יפה, היה פה נהדר, אחווה, ידידות, עזרה הדדית, כולם בעד אחד, אחד בעד כולם, היה חלום ואיננו עוד. אני זוכר את אבא שלך ואמא שלך מלפני 60 שנים. תשאל אותם איך היה אז".
“הם מתו", אני משיב לו, ורואה את פניו מתעוותים מכאב פנימי. “אולי יותר טוב שמתו - גם אני אמות בקרוב. תעשה לי טובה, זהבי, תחכה קצת עם הפרסום הזה עד שלא אהיה כאן".
השבוע באה הפיליפינית לקפה, ובעיניים דומעות ביקשה ממני לעזור לה לתלות את מודעות האבל על מותו של הזקן החכם. בעברית עילגת אמרה שהילדים שלו צלצלו מאמריקה ואמרו שהם לא יוכלו להגיע לארץ להלוויה.
“הוא אמר לי גם שחבל שאתה לא הבן שלו", הוסיפה. הבטתי על המודעה וקלטתי שאף פעם לא ידעתי ששמו הוא כשמו של אבא שלי, יעקב זהבי. למרות שאני שונא הלוויות ובתי קברות, הלכתי להלוויה שלו.
בהלוויה נזכרתי בשיר של דוד אבידן, “אדם זקן".
התרעות פיקוד העורף