נתניהו שבוי בידי מי שטופחו על ידיו ועכשיו קמו עליו | קיפניס

הוא אחז במקל ובתבונה רבה חיזק את גבול הדרום, אבל כשבא לשלוף את הגזר: הסדרת מעמדם החוקי של כמה עשרות אלפי אנשים, שאפשר וצריך להפוך לאזרחים שווי חובות וזכויות, גילה נתניהו שהבייס שלו פנה נגדו - ומיהר לסגת מתוכניתו.

תכף נדלג משם היישר אל הרפורמה המשפטית, אבל קודם כל משהו על שיטת הפריימריז. כשהושקה השיטה לראשונה, לפני פחות מארבעה עשורים, חגגו אותה כאילו הייתה הסניף הראשון של מקדונלד'ס בישראל: הנה גם לנו יש דמוקרטיה כמו באמריקה. הלאה ועדות מסדרות שמתכנסות להכריע באשר להרכב הרשימה לכנסת, יבחרו חברי המפלגה את נציגיהם בעצמם - היש הוגן והולם מזה? מה שלא הובא בחשבון הוא שכאשר מדובר בקהל בוחרים שבו כמה אלפי מתפקדים עושים את ההבדל בין מקום ריאלי עם פוטנציאל לכהן בממשלה, לבין מי שיישארו מחוץ לבית המחוקקים, נכנסים קבלני הקולות לתמונה.

“קבלני קולות" הוא כינוי מכובס לעבריינים - ואכן מהר מאוד הפכו גורמים המקושרים למשפחות פשע לבעלי השפעה בשתי המפלגות הגדולות דאז, העבודה והליכוד. הייתי נוקב בשמות מפורשים, אבל בואו נאמר שמדובר בגורמים עברייניים עד כדי כך, שלא תביעת לשון הרע היא שמהלכת עליי אימים.

אפשר היה לפתור בקלות את הבעיה הזאת, לו היו מחייבים בחוק בחירות מקדימות בכל מפלגה (כולל יש עתיד ה"ליברלית" וכולל מפלגות החרדים מדירות הנשים), אבל בשיטה של פריימריז פתוחים - כלומר, כל אזרח רשאי להצביע ובלבד שיעשה זאת רק פעם אחת: מי שחשוב לו להשפיע על רשימת מרצ, יוכל להצביע רק בה. מי שחשוב לו להשפיע על רשימת הציונות הדתית, יוכל לעשות זאת רק בבחירות המקדימות שלה - וכך הלאה, והצבעה כפולה (קלה מאוד לניטור במערכות ממוחשבות) תיחשב לעבירה פלילית חמורה.

הבעיה היא שההצעה הזאת כל כך הגיונית (כמו הפיכת חודש חגי תשרי, מערב ראש השנה ועד מוצאי שמחת תורה, לחודש השני של החופש הגדול, בעוד יולי יהפוך לחודש לימודים), עד שאין לה סיכוי להתממש ב"ישראל המכונה מדינה". למה נזכרתי בזה עכשיו? כי ממש כמו בסוגיה המדינית (שטחים־שלום, זוכרים?), נדמה לי ש־80% מאזרחי ישראל היו יכולים להסכים על רפורמה משפטית, שמצד אחד תייעל ותיטיב את מערכת השפיטה (רפורמה שנדרשה כבר לפני 20 שנה) - ומצד שני לא תהפוך את הכהונה הציבורית (מכנסת ישראל ועד למועצות המקומיות) לעיר מקלט לעבריינים.

איש אינו חושד בנתניהו שלקה בחוסר תבונה. הוא רואה את הקולות ומבין שהרפורמה לא תהיה כאן אלא במחיר של חורבן בית שלישי, זה שההיסטוריה תרשום על שמו. בצר לו הוא כבר החל לחשוב על פתרונות אחרים למצבו המשפטי הסבוך (והרי גם הרפורמה, חיוניים ככל שיהיו חלקים גדולים ממנה, לא באה לעולם אלא כהמשך המגעים בדרך לעסקת טיעון), אבל ממש כמו במקרה של המסתננים־פליטים, הוא שבוי בידי הגלמים שקמו על יוצרם, הגלמים שקמו עלינו לכלותנו.