חזרתי ובחנתי את תחושותיי בשבועות האחרונים, ביני לביני, שמא יש ממש בחששותיהם של אנשי המחאה – לא אלה שסגרו על טלי גוטליב - מפני השינויים במערכת המשפט, ואז נזכרתי במאמרו המונומנטלי של אחד העם, סופר והוגה דעות, יוצא דופן בהגותו, “חצי נחמה”.
אשר צבי גינצברג בן המאה ה־19, מי שהשתמש בשם העט אחד העם, ביקש לברר עם עצמו אם יש יסוד עובדתי לטענות כנגד העם היהודי; כלומר, אם יש בסיס להסכמה הכללית, כביכול, בדבר תכונותיו הרעות.
המחשבה הזאת הטרידה אותו עד שצפה ועלתה שוב עלילת הדם, שלפיה היהודים רוצחים נערים נוצרים כדי לטבול מצות בדמם – ואז הוא קרא לקוראיו להתפכח. ההסכמה הכללית, שאף פעם לא היה בה כל ממש עובדתי, נפרמה לחלוטין, לטענתו, לנוכח השקר הזה. וזה מה שקרה גם לי, כשלמדתי שהעתירה ההזויה שהוגשה לבית המשפט העליון שעניינה
הדרישה להכריז על נבצרותו של ראש הממשלה - בגלל מעורבותו, כביכול, בהליכי הרפורמה הנדרשת במערכת המשפט - לא נדחתה על הסף. אין שערורייה גדולה מזה. בעיניי, החוצפה של השופטת דפנה ברק־ארז, מי שדרשה תגובה מקדמית מראש הממשלה, פשוט עולה על גדותיה; ואינני בטוח, כלל ועיקר, שהצעת החוק שמוביל אופיר כץ תועיל. בהחלט ייתכן שהארוגנטיות של השופטים תמצא דרך לעקוף גם אותה; מה שירעיד את אמות הספים של הבית, ואולי יביא לקריסתו.
החוק הרי בכלל לא מעלה את האפשרות שגורם כלשהו יכול להכריז על אי־כשירותו, כביכול, של ראש ממשלה (שלא מסיבות רפואיות). אבל כמו שראינו, לא אחת, הדין מהווה בעיני שופטינו רק מעין המלצה; או סתם תמרור דרכים שאפשר להתעלם ממנו. בכל מדינה מתוקנת, לבית המשפט יש רק את הסמכויות שהדין מקנה לו. כאן יש לממשלה רק את הסמכויות שהשופטים רוצים שיהיו לה.
ניקח, לדוגמה, את פרשת אריה דרעי. החוק אפשר לראש הממשלה למנותו לשר. מליאת הכנסת סמכה את ידה על שיקול דעתו. אבל השופטים כנראה לא אהבו את הבחירה, אז הם מצאו את הטריק שנקרא “השתק שיפוטי”. בדיעבד, מסתבר, מפיו של היועמ”ש הקודם, שהם טעו ביחסם לדרעי טענות סותרות; מה שמאלץ את המחוקק לחזור ולקבוע בחוק שאין לשופטים סמכות לדון בשאלות הכרוכות במינויים של שרים.
אני יכול להביא לא מעט החלטות שגויות מהעבר, אבל מה זה יועיל. נשיאת בית המשפט העליון כבר מאיימת בהתפטרות; משל אין לריבון סמכות להחזיר עטרה ליושנה. מה שמחזיר אותי לתחילת הדברים. מדוע קשה להמוני המפגינים להבין שמערכת המשפט צריכה ריסון רדיקלי? ולמה לא רואים כל אלה שמוחים היום את הנזקים העצומים שגרמו שופטים שמונו בוועדת מינויים שחטאה בנפוטיזם חברתי? ואיך יכול להיות שיש עדיין מי שלא מבינים שלא הכל שפיט, ושזכות העמידה בבג”ץ לכל דכפין אינה ראויה?
התרעות פיקוד העורף