בשנת 2008 כתב מתי והוציא לאור ספר אוטוביוגרפי צנוע: "מהחיידר לקוקפיט", שמו. כתיבת הספר כמעט נכפתה עליו בידי אחד מחברי ילדותו, הסופר דוד בן קיקי. "אתה חייב לכתוב את סיפור חייך", אמר לו, "אתה טייס הקרב הראשון של טבריה". מתי לא זרם. הדוד שלי הוא איש צנוע, ממעיט בדיבור. לא הפריבילג הקלאסי. כל חייו שנא רחמים עצמיים, דיבורים עצמיים וקילוסים עצמיים. בסוף השתכנע. באחד הקטעים המרגשים בספר הוא מתאר טיסה שבה המריא מתישהו ב־1956, לכיוון צפון הארץ. מטוס הסילון הראשון של חיל האוויר, המטאור המיתולוגי.
ישראל, הבן הבכור, שאהב תיאטרון וספרות והיה בעל נפש פיוטית, אלתר עסק קטן של הפלגות לתיירים המעטים של אז. את הסירה שכרו ממשפחה עשירה יותר. אבא שלי היה מצטרף עם מפוחית או אקורדיון ומנעים את זמנם של המשייטים. למתי הקטן בדרך כלל לא נשאר מקום, והוא נשאר בוכה על החוף. החלטורות האלה סייעו למשפחה להחזיק את הראש מעל המים. תרתי משמע. ישראל, הבכור, היה מנצל את המעות המעטות שהרוויח כדי לצאת להרפתקאות בתל אביב. כלומר, ללכת לראות תיאטרון. הוא היה שרוף על תיאטרון והעריץ את הבימה של אז ואת מיזמי התיאטרון הצעירים בעיר הגדולה. היה נוסע וחוזר לטבריה בעיניים נוצצות.
יום אחד, עשר שנים לפני אותה טיסה מעל החיידר, שיחק מתי כדורגל עם כמה חברים ליד הבית בשכונה בטבריה. הוא היה בן 14. הכדור היה עשוי מסמרטוטים. "היינו לוקחים גרב ישנה וממלאים אותה בסמרטוטים, אני הייתי מומחה בלתפור אותם", מספר הפריבילג. פתאום עצרה שם מונית. היו אלה ימיה הקשים ביותר של מלחמת השחרור.
התרעות פיקוד העורף