כל סבא יש נכד אחד שקשור אליו פי כמה מהאחרים. אף אחד מהם לא יכריז על כך, הנכד לא יפגע בסבו מהצד השני והסבא לא יפגע בנכדיו, אבל זה ברור לכולם. ובדרך כלל, בערוב ימיו של הסבא, טוב, נדיב ואהוב ככל שיהיה, הביקורים אליו מתמעטים וההתעניינות בו פוחתת. העולם ממשיך בקצבו המהיר, הנכדים גדלים ולהם חיים עמוסים להתמודד איתם והסב בביתו, ממתין, למבקר או למבשר המוות, מי שידפוק קודם.
נקודת האור היא הנכד ההוא. הוא ממאן להרפות את ידו מהסב, זוכר לו חסד ילדות ונעורים. זה הנכד שלוקח אותו לבדיקות, שעורך לו קניות, שמתווכח עם פקידות הביטוח הלאומי והעירייה על נושאים כספיים כאלו ואחרים. זה הנכד שלמרות המרק התפל שמבשל סבו, יישב, יסעד איתו ויקשיב בפעם המי יודע כמה לסיפור ההוא על מבצע סיני ועל לוחמי הפדאיון שנפלו כמו זבובים מול נשקו.
"נכנסנו אל בית הכנסת, אותו בית כנסת שבו עליתי לתורה בזכותו שלוש שנים קודם לכן. סבא ניגש אל ארון הקודש, פתח אותו והראה לי ספר ישן. "'מחר בבוקר הספר הזה מת, הוא כבר לא טוב ואנחנו עושים לו לוויה'. "'לוויה לספר תורה?', לא הבנתי. "סבא נישק את הספר, עשיתי כמוהו בדיוק ויצאנו מבית הכנסת. מאחוריו עמד עטוף בניילון נצמד כד חרס יפהפה, 'הוא ייקבר בתוך זה', אמר לי, 'זו לא הלוויה רגילה, ספר תורה קוברים בשמחה, הבאתי אותו מרומניה'.
"'מתי?', שאלתי. "'לפני שנולדת', סיכם ולא הוסיף."בערב אחזתי בכד החרס הכבד הזה ובתוכו ספר התורה. הזעתי כל כך, כאב לי, ופחדתי שכתמי הזיעה ישאירו זכר על הכד. מאחוריי היו מניין מתפללים או יותר, וכולם שרו 'וראה בנים לבניך' ו'אל תירא ישראל'. סבא הלך את כל הדרך עד לקבר והסתכל עליי בעיניים הכי גאות שאי פעם הסתכלו בי".
הוא לא הוסיף עוד, שתה את מיץ התפוזים שלו והסתכל על הנהר המלאכותי שעל יד בית הקפה. לא לחצתי. לאחר כמה שניות, ציטט שוב את קלמן, סבו: “כזו הלוויה אני רוצה, שמחה ועם שירים, שמעת?". חייכתי בעצב. “וככה עשינו לו מרסל, אני נשבע לך, כולם התנגדו, חלק אפילו החרימו ולא באו, אבל ככה בדיוק עשיתי לו".
הוא שלף את הסלולרי שלו והראה לי סרטון שבו מובילים אלונקה עם גופתו של קלמן הנינוח, ומאחור שירי אמונה שמחים, שירי ארץ ישראל ואפילו כמה שירי פלמ"ח. “לא העזתי לבכות על ידו", אמר לי. “אני עדיין מפחד לבכות עליו". הוא ביקש חשבון, שילם אותו ואמר “תודה שהקשבת לי". “תודה שסיפרת", עניתי וצפיתי בו הולך ומתרחק, ופתאום, צפירה.