כל שנה מחדש, כשמתקרב יום השואה, מדברים על זיכרון השואה ההולך ומתעמעם ועל האופן שבו אנו שוכחים את ניצולי השואה. אבל מה שלא מדובר כמעט הוא הקשר בין השואה לשיח הזכויות האינסופי בישראל. וליתר דיוק, לוויכוח הבין־עדתי. בישראל 2023 התקבעה מוסכמה שעל פיה אשכנזי שווה למילת הגנאי הנוראית - "פריבילג". זה הפך כמעט לאקסיומה. נתון שאי אפשר לערער עליו.
אפילו הילדים שלי, כפרה עליהם, חצי פולנים חצי כורדים, מקבלים אותו כמובן מאליו. ויש לכך כמובן סיבות טובות ולא מעט הצדקות. קיפוח ואפליה מתמשכים כלפי יוצאי ארצות האסלאם הביאו לפערים גדולים בינם ובין אשכנזים במרבית תחומי החיים בישראל, פערים שעדיין מתקיימים ובאים לידי ביטוי כמעט בכל מחקר סטטיסטי הנערך בנושא.
אבל מה שנשכח לחלוטין בשיח הזה הוא נקודת הפתיחה הטראומטית של אותם "פריבילגים". אלה שגדלו להורים שבחלקם הגדול עברו את הסיוט הנוראי ביותר שאדם יכול לעבור. איבדו את משפחתם. את ביתם. ולא פעם את בריאות גופם ונפשם. ולכן בתוך שיח הזכויות הזה, שאני מבין אותו לחלוטין ולא מזלזל בו לרגע, גם השואה חייבת להיכנס כפקטור מרכזי ולשנות את המשוואה הכל כך שטחית וקצרת הזיכרון הזו, שעל פיה האשכנזים הם המפונקים ובני המזל.
אני אדגים את זה דרך קורות משפחתי הפרטית. גדלתי בחיפה למשפחה מהמעמד הבינוני, ואפשר להגדיר אותי כפריבילג קלאסי. היה לי כמעט תמיד חדר משלי, למדתי בבית ספר פרטי, הריאלי העברי, ומעולם לא ידעתי מחסור כלכלי. אבל ההורים שלי, שניהם מקריית חיים, גדלו בתנאים שונים לחלוטין.
התרעות פיקוד העורף