לקראת החגים, באופן קבוע כתבי הצרכנות, התיירות והכלכלה נכנסים לאטרף בהמלצות על סל הקניות, על טיסות זולות לחו"ל, על מבצעים נפלאים בבתי מלון בטורקיה, ביוון ובאיי סיישל. לקראת החגים אנשים מאחלים איש לרעהו חג שמח, בריאות, אושר ועושר - אבל לקראת החגים מתפרסמים גם נתוני העוני על ידי ארגונים שונים, הנוהגים לחלק סלי מזון.
נתוני העוני מחמירים משנה לשנה, אבל מאות האלפים הנזקקים לתמיכה אינם באים טוב לעורכי החדשות. מראה של אנשים שחיים בתת־תנאים עלול להשבית את פסטיבלי הקניות לחג, אז משאירים אותם בקרן זווית ולא עושים מזה עניין גדול. תשאלו עובדים סוציאליים בכמה אנשים כל אחד מהם צריך לטפל, בכמה משפחות עניות ומרודות, בכמה זקנים שחיים מקצבת זקנה משפילה - בודדים מבין אנשי התקשורת עושים מדי פעם תחקיר על קשישים המתים בחורים עלובים ומצחינים, שבהם הם חיו בתת־תנאים. עשרות מהם מתים בבדידות זועקת לשמיים, וגופתם מתגלה רק אחרי שהחלה להצחין והריח הפריע לאפם העדין של השכנים, שלא הטריחו עצמם לדפוק מדי פעם בדלת של השכן הקשיש או השכנה הזקנה ולשאול אם הם זקוקים לעזרה כלשהי.
בזמן שהמנהיגים שלנו דאגו לעצמם להעלאה של אלפי שקלים בשכרם החודשי, בזמן שהם שדרגו את מכוניותיהם, בזמן שהם יוצאים מדי שנה לפגרות ארוכות, שונות ומשונות ומקבלים עבור ימי החופשה שכר מלא; נאלצים שכירים רבים לחיות בשכר מינימום, שלא מספיק להם לגמור את החודש. ואם הם בעלי משפחה גדולה, המשכורת בקושי מספיקה כדי לגמור שבוע.
אף אחד לא עושה מזה עניין גדול, התקשורת עוסקת רוב הזמן ברפורמה/המהפכה המשפטית. היא מקצה ארבע או חמש תוכניות מדי יום לראיונות נרחבים עם חברי הכנסת שמחה רוטמן ואיתמר בן גביר, בפאנלים של הצרחות מככבות חברות הכנסת טלי גוטליב וגלית דיסטל אטבריאן, ואין בין נבחרי הציבור לבין מצבם הכלכלי של השכבות החלשות דבר.
מדי יום מתרחשות תאונות עבודה מחרידות, שבהן נופלים פועלים אל מותם או נופלים עליהם חפצים כבדים באתרי עבודה עם רמת אבטחה שואפת לאפס. אין פיקוח בשטח ברמה שיכולה להוריד את מספר התאונות, וגם אין אכיפה על יזמים וקבלנים, אז הפועלים מתים או נפצעים, וכולם עוברים לסדר היום כאילו כלום לא קרה.
כל הפוליטיקאים שהבטיחו משילות, הגברת הביטחון האישי של האזרחים, מלחמה ביוקר המחיה, מלחמת חורמה בטרור, ועוד בלה בלה בלה הבטחות, עסוקים בעצמם ובקידום ענייניהם. הדאגה לציבור, כפי שהבטיחו לפני הבחירות, נעלמה כלא הייתה. הממשלה לא מפסיקה להתנפח. מספר השרים לענייני כלום ושום דבר גדל. בכנסת הזו יש יותר ח"כים שנכנסו לפי השיטה הנורווגית. מעטים בציבור מכירים אותם בשמותיהם, מכירים את פעילותם ויודעים על איזה טיקט הם נבחרו.
בנוסף לכל זה, מי שחלם על שיפור במצב הביטחוני מגלה שאויבי ישראל לא “משתפים פעולה" עם ממשלת ישראל. מתקפות המחבלים בצפון, בדרום, במזרח ובמרכז מעלות הילוך, וכמעט לא עובר יום בלי פיגועים וירי רקטות וטילים לעבר ישראל.
בעוד אנשים נאנקים תחת יוקר המחיה, הוחלט על ידי ממשלת ישראל בראשות “מר ביטחון" בנימין נתניהו, להיכנע לסחטנות פוליטית ולהקים את משטרת אב"ג (איתמר בן גביר). מאיפה התקציב? אין בעיה, קיצצו בחינוך, בבריאות, בביטחון ובשאר משרדי הממשלה. בן גביר עף על עצמו מנחת, מאושר כמו תינוק שקיבל צעצוע חדש. הוא מרחף מאולפן לאולפן, מתראיין ומלכלך על כל מי שלא חושב כמוהו או מבקר אותו. הוא מתבכיין שמאיימים עליו ועל חיי משפחתו, וכשהוא מוקף בחומה של אנשי אבטחה הוא מגיע לכל מקום ויודע שיתקבל בשירי הלל ובצ'אפחות על הכתף.
איתמר הכוכב העולה בשמי הפוליטיקה הישראלית עושה בית ספר לכל הפוליטיקאים, בשיתוף עם תקשורת שיודעת שכאשר איתמר בא, תהיינה כותרות. אז הוא מבלה באולפנים מזריחת החמה עד שקיעתה, ולא מחמיץ את שעות הערב - נער הגבעות תומך הטרור היהודי הפך כוכב.
בזמן שפועלי הייצור, החקלאים, עובדי הניקיון, המאבטחים שעומדים בשערי סניפי בנקים ומוסדות ציבור ממשיכים להתמודד בקושי עם המורכבות של החיים בגין יוקר המחיה; בזמן שקשישים לא משתמשים במזגן (אם יש להם) בגלל מחירי החשמל; בזמן שבעלי עסקים קטנים מנסים להחזיק את הראש מעל המים - אנשי ההייטק, ההיי סוסייטי, מעמד הביניים פלוס וצעירים בעלי תודעה פוליטית נאבקים ברחובות בניסיון לסכל את הכיוון המסוכן שאליו מובילה הממשלה: מעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה.
יצא לי לשוחח במהלך סוף השבוע עם שני עובדי ניקיון. אחת “לבנה" ממוצא אוקראיני ואחד “שחור" ממוצא אתיופי. שניהם דיברו על חוסר היכולת הכלכלית שלהם לתת את החינוך הטוב ביותר לילדיהם. שניהם סיפרו לי שהם קונים את מצרכי המזון שבמבצע ושהם הולכים למחסנים הגדולים של ארגונים המחלקים מזון לנזקקים כמה פעמים בשנה ולוקחים ארגזי מזון בסיסי. שניהם דיברו על כך שעיניהם יוצאות מחוריהן כשהם רואים את תוכניות האוכל ואת התורים הארוכים בנמל התעופה בלוד של הנוסעים לנופש בחו"ל. סיפרו בעיניים כואבות.
אנשים שמהדקים את החגורה כדי שיוכלו לשרוד, לא מבינים איך שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מספר בעיניים נוצצות על מצבה הכלכלי הנפלא של ישראל. איך שר השיכון יצחק גולדקנופף מספר בהתלהבות על תנופה אדירה בבניית דירות. איך שרת התחבורה מירי רגב מתלהבת מעצמה ומהישגיה מרחיקי הלכת בתחום. והם, “עמך ישראל", לא נהנים מכל הטוב הזה.
נזכרתי בשיר נפלא שכתב דן אלמגור וביצע שמעון ישראלי, האומן הנפלא שבמשאל בני נוער שערכתי לאחרונה איש לא ידע מיהו, איש לא הכיר את האיש שבקיר. שם השיר: “הידוק חגורה".
התרעות פיקוד העורף