אחת התעלומות הכי גדולות של האנושות היא כיצד ניצולים שהצליחו לשרוד את הזוועות של השואה, הצליחו להרים את עצמם מחדש, להקים משפחה, להתחיל מבראשית. מהיכן האנרגיות ותעצומות הנפש? ויקטור פרנקל, ששרד את השואה ותיעד את חוויותיו כאסיר במחנה ריכוז, דיבר על לקח אחד משמעותי שניתן ללמוד מאושוויץ וממחנות השמדה אחרים.
הוא הסתכל על אנשים ששרדו וניסה להבין מה מאפיין אותם. הוא הגיע למסקנה שכל אותם אנשים שאימצו לעצמם מטרה בחיים, היו בעלי הסיכויים הטובים ביותר לשרוד את הזוועות. המטרה הזו מילאה אותם במשמעות.
מטרה היא מילה גדולה, שלא בהכרח מובנת בהקשר של הניצולים שחיו באותה תקופה במחנות הריכוז, אבל אין כוונה בהכרח למטרה גרנדיוזית כמו להקים מדינה. מדובר על משהו שרוצים לחיות למענו, עוד דבר אחד שרוצים להספיק לעשות.
פרנקל שם לב שהאוריינטציה הזו כלפי העתיד, כלפי הגשמת מטרה, גם אם מדובר במטרה אישית, היא ההבדל בין חיים עם משמעות לחיים ללא משמעות. בין הרצון לחיות לרצון למות. בין שהמטרה היא אדם שמייחלים לפגוש שוב בתום המלחמה, ובין שזה הצורך לראות את הים פעם נוספת, או הצורך לדרוך עוד פעם אחת על דשא רטוב מיד אחרי הגשם.
המטרה מספקת כיוון, מספקת אנרגיות ונחישות להמשיך. לא ניתן לנתק את הקשר בין הגוף לנפש. כאשר לאדם יש מטרה, הוא עמיד יותר בפני מכשולים, הוא מאמץ לעצמו השקפה אחרת על החיים ורואה כל מכשול כעוד דבר שצריך למצוא לו פתרון.
לעומת זאת, כאשר לאדם אין מטרה בחיים, כל בעיה ולו הקטנה ביותר, נתפסת בעיניו כאסון. החיים נחווים כרצף של פעולות שחייבים לעשות, ולרוב כשאדם קם בבוקר ללא מטרה בחיים, גם הפעולה הקטנה ביותר נחווית כקושי. אנחנו יודעים היום שמוות לא חייב להיות פיזי, אחת הדרכים המהירות למות היא כתוצאה מדיכאון, שזה סוג של מוות פסיכולוגי - כאשר האדם לא מוצא שום דבר לחיות עבורו.
הרצון לשרוד גרידא, אינו מספיק. החיים אינם תכלית בפני עצמם. פרנקל מסביר לנו שמאחורי הרצון לשרוד - חייבת לעמוד השאלה למה. למה אני רוצה לחיות. האם יש לי מטרה לחיות עבורה? אלו ששרדו את השואה מצאו סיבה לחיות עבורה, התחושה הזו שיש משהו שמחכה לך בסוף המלחמה, שיש לך עוד דבר אחד להשיג.
אחת העדויות ששמעתי, השפיעה עליי במיוחד: "כשהמלחמה נגמרה, הייתי בן 13 וחצי, כל משפחתי נספתה. הייתי עור ועצמות, הבריאות שלי הייתה במצב רעוע. לא ידעתי אם אשרוד עוד הרבה זמן, אבל למען האמת, לא היה לי אכפת. כל אותו זמן בשואה הייתה מחשבה אחת שהחזיקה אותי. אמרתי לעצמי שאני לא מפחד למות, להפך, אין לי בעיה למות, אבל אני רוצה למות אדם חופשי".
מטרות כמו לסיים את הלימודים באוניברסיטה, להתחתן, להתקדם בעבודה - כל אלו הינם יעדים שניתן לסמן עליהם וי, אבל אלו לא מטרות לחיות עבורן. הן לא נתפסות כתכלית בחיים.
תכלית תמיד נמצאת לפנינו, היא סוג של מצפן. לעולם לא נהיה במצב שבו נוכל לסמן עליה וי. אם המטרה שלי היא סיום הלימודים, אני יכולה להשיג אותה ולעבור הלאה למטרה הבאה. אני יכולה להגדיר מטרה חדשה ברגע שזו הושגה, אבל תכלית היא לדאוג לעתיד טוב יותר, להיות אדם טוב יותר, להיות החוקר הכי טוב שאני יכול.
אם תחשבו על זה - קשה לדמיין את השלמת המשימות האלו במלואן. התכלית בחיים מארגנת את המטרות שלנו, כך שברגע שסיימתי להשיג יעד מסוים, התכלית היא שמכוונת אותי למטרות הבאות שעליי לחתור אליהן.
תכלית היא סוג של מנוע פנימי. ללא תכלית, החיים נחווים כשגרה מאתגרת, בלתי נגמרת, כעבודת פרך מייגעת. התכלית חיונית לרווחה הנפשית שלנו. ובאופן אירוני לכל מה שאנשים חושבים, התכלית מספקת יציבות בזמנים לא ודאיים, כמו עכשיו. מסתבר שלא כולנו חיים עם תכלית לשאוף אליה.
באופן אירוני, אחת הדרכים למצוא את התכלית היא לצמצם את המקום שתחושת העצמי שלנו תופסת בחיינו. בתרבות המערבית העצמי תופס את רוב השטח בתודעה שלנו. אנחנו לרוב ממוקדים במטרות שלנו, במעמד, בשאיפות, באינטרסים. מוחנו מחווט למיקוד מאוד צר בעצמנו, במטרות שמקדמות אותנו ובדרך להשיג אותן.
למשל, כשאנחנו נמצאים בקרבת נוף עוצר נשימה, מפלים שזורמים בעוצמה או קשת מרהיבה. תיזכרו לרגע בתחושה הזו, ההימצאות בנוכחות משהו עצום, מעורר השראה, שלא ניתן לתארו במילים, או להבין באמצעות מבני הידע הקיימים שלנו. אומנם המחקר על תחושת היראה עדיין בחיתוליו, אבל לתחושה זו יתרונות נפשיים ופיזיולוגיים עצומים.
נמצא שחוויית יראת הכבוד מלווה בשינויים פיזיולוגיים הקשורים ברגיעה, כגון ירידה בקצב הלב והדופק. היא מחזקת את מערכת החיסון (אפקט שנמשך כחודש וחצי אחרי החוויה) ומסייעת בהפחתת מתח וחרדה. תחושת זו משנה את ההסתכלות שלנו על העולם.
היא מעבירה אותנו מהמודעות הצרה שלנו, מההתמקדות בעצמנו, לפרספקטיבה רחבה יותר, למיקוד באחר. אם זה לא מספיק, אנשים מתארים פרץ של יצירתיות ויכולת מוגברת לפתור בעיות.
תחושת יראת הכבוד מאפשרת לנו התבוננות הוליסטית ומפחיתה את תחושת האני, ולכן מאפשרת מודעות וחיבור חזק יותר לעולם. מבחינה אבולוציונית, תחושת היראה אוניברסלית. היא חיונית להישרדות המין האנושי, כי היא מאפשרת להתנתק לכמה רגעים מהאינטרס האישי ולהתחבר לקולקטיב.
כשאנחנו עומדים בהשתאות מול איתני הטבע, שומעים לחן שגורם לנו צמרמורת או צופים באופרה או במופע בלט מרהיב, זו תחושה שאנחנו חלק ממשהו שגדול מאיתנו, משהו שלא ניתן להסבר באמצעות מבני הידע הקיימים.
תחושת היראה מעבירה אותנו מהתחושה שכל כך מאפיינת אותנו שאנחנו מרכז העולם - למשל, כשאנחנו רבים עם הבוס, כשמתנגשים ברכב שלנו, כשאנחנו לא מתקבלים לראיון עבודה - לתחושה שאנחנו חלק ממשהו גדול, ולכן מייצרת פרופורציות.
כאשר עצרו מטיילים לאחר תצפית לעמק יוסמיטי בארה"ב וביקשו מהם לצייר את עצמם, בהשוואה למצב רגיל שבו אנו מבקשים מאנשים לצייר את עצמם, הם לפתע ציירו את עצמם ממש קטנים. תחושת יראת הכבוד, ההשתאות, מחלישה את תחושת הזהות האישית הנרקיסיסטית ופותחת אותנו לחיבורים חדשים, כך שתחושת העצמי מתרחבת.
החלק המדהים הוא שהפעילות בקורטקס הפרה־פרונטלי, אותו אזור במוח המעורב בשליטה ובקבלת החלטות, יורדת משמעותית ומתאפשרת הרפיה של המערכות. באופן אירוני, כאשר אנחנו עוברים למיינדסט הרחב יותר, קל לנו לאמץ פרספקטיבה חדשה ולמצוא תכלית או משמעות שלא הצלחנו למצוא עד היום, כי היינו כל כך מרוכזים בעצמנו.
התרעות פיקוד העורף