בסביבות אמצע תקופת נשיאותו של דונלד טראמפ, אשתי ואני הגענו לביקור בניו יורק. באחד הערבים נפגשנו לארוחה עם זוג מכרים יהודים, בעלי הישגים בתעשיית הבידור הניו יורקית. הם גרו במרחק מה מן העיר ונסעו כברת דרך כדי להיפגש עמנו. דיברנו הרבה, בעיקר על פוליטיקה. בני הזוג עברו בשלב מאוחר בחייהם מהפך - מהמפלגה הדמוקרטית לרפובליקנית - ואפילו הצביעו לטראמפ בבחירות לנשיאות.

השיחה הייתה ערה ונמשכה זמן רב לאחר ספלי הקפה שלאחר הקינוח, מה שנדיר אצל האמריקאים. וכך, חלפו להן עוד שעתיים־שלוש סביב השולחן. "אתם נשארים ללון בעיר?", תהיתי בשלב מסוים. אבל לא, הם חזרו לביתם גם בשעת לילה מאוחרת. "פשוט", הסביר לנו הבעל, "זו הפעם הראשונה זה כשנתיים שאנחנו מדברים בחופשיות עם עוד מישהו. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איזה תענוג זה להחליף רעיונות עם חברים! כי בשיחה גלויה עם ידידינו, לא רק שנגלוש לוויכוח בלתי נעים איתם, אלא גרוע מזה: אחרי משפט או שניים הם יסתכלו עלינו כעל מי ששייכים לעולם אחר לגמרי, עולם הזוי".

"הזוי?".
"כן! יסתכלו עלינו כעל יצורים חשוכים, אויבי הדמוקרטיה וחסידיו של פוטין".
"איזה פוטין בראש שלך?", התערבה האישה. "חסידיו של היטלר!".
"היטלר, זה נכון", אישר הבעל. "אז אנחנו נוצרים את הפה. לגמרי. לא סיפרנו לאיש מלבדכם שהעזנו לבחור בטראמפ. קשה לכם אולי לקלוט את זה, אבל ככה זה בניו יורק, זה מה שקורה פה".

לנו? קשה? אשתי ואני חייכנו זה אל זו. הרי אנחנו מישראל! התחלנו להסביר להם את המצב בארץ מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו כילדים בעניין הפאשיסטים הפרוטו־נאציים יוצאי האצ"ל והלח"י, הצ'חצ'חים של מנחם בגין, אספסוף הכיכרות הליכודניקי האלים, ועוד ועוד מסוג "אבל איך אתה – אשכנזי בלי כיפה, ועוד אינטליגנטי כזה – מחזיק בדעות כאלו?". התחלנו להסביר, אבל מהר עצרנו. זה היה מסובך מדי. מה שהפריע לבני הזוג יותר מכל היה חוסר האפשרות, מאז עברו צד, לנהל שיחה עניינית בנושאים שעמדו על הפרק. "אצל השמאל, תאמר משהו וישר יתייגו אותך, לא ייכנסו לדיון ענייני. מיד יבואו הביטול והזלזול כלפינו". אכן, מוכר להפליא.

תיוג, כמו גם שימוש בסיסמאות, מונע לא רק דיון על תכנים רעיוניים בין צדדים בעלי דעות מנוגדות, אלא גם דיון אמיתי בתוך השמאל עצמו. הרי אם הכל ברור מאליו, אם כל בר דעת יודע היטב שהרפורמה תביא ל"קץ הדמוקרטיה" ותעמיד עלינו "דיקטטורה" – כי זה מה שהוא שומע מכל כיוון, ועוד מאנשים בעלי שיעור קומה – איזה דיון בכלל נחוץ פה? בסדר, אפשר לומר משפט או שניים בנושא שמירת זכויות מיעוט, לא יזיק, אבל לטרוח להסביר מדוע שופט ימני לא ישמור על אותן זכויות? ומדוע שמירה כזו היא בהכרח רק נחלתם של שופטים פרוגרסיביים? זה כבר יהיה מורכב מדי.

התיוג, השיוך לכוחות האופל, הוא אולי אמצעי הלחץ האפקטיבי ביותר של השמאל, אף יותר מן השליטה שלו בתחומים רבים כל כך בחיינו כמו האקדמיה, התקשורת, הפרקליטות ועוד ועוד. בשביל רבים, כוח התיוג החברתי חזק מכוח האיום הכלכלי. כי מצד אחד הוא מהווה תמרור המכוון אנשים לצד שראוי להשתייך אליו: הטובים, המשתייכים לחוג הפגנות רחוב שמחות, אחידות ומאחדות, שיש בהן אנשים טובים ומוזיקה טובה. אבל צדו השני של התיוג הוא היותו תעודת הכשר להחרמה, לנידוי כל מי שאינו בוחר להשתייך לצד הנכון, אפילו אם הוא משתייך לחוג חבריך. ועם חרם ונידוי לא רבים מסוגלים להתמודד.

זהו כוחו של התיוג, אבל זוהי גם חולשתו. האדם הוא יצור מורכב, והשכל משחק אצלו תפקיד מרכזי לפחות כמו הרגש, ולעובדות ולנימוקים יש משקל – ומסתבר שלעתים קרובות הוא רב יותר אצל נהגי המוניות מאשר אצל מטיסי המטוסים. נכון, כשהתיוג הופך לדעה קדומה מגובשת, קשה מאוד להילחם נגדו, אבל עד אז – הדבר אפשרי גם אפשרי.

הנה: זוג מכרינו התבונן במה שקרה באמריקה ובעולם, התחיל לקרוא מאמרי דעה ב"וול סטריט ג'ורנל" בנוסף על אלה שהיו מורגל אליהם ב"ניו יורק טיימס", וכעבור זמן מה שינה את תמיכתו המסורתית רבת־השנים מן הדמוקרטים לרפובליקנים. לרעש הסיסמאות החודרות לאוזניים יש כוח רב, אבל כך גם לעובדות, לפחות כשמתייחסים אליהן.

הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי

התיוג: כוחו וחולשתו | ד"ר עדו נתניהו

נידוי של מי שאינו חושב כמוך הוא אולי אמצעי הלחץ האפקטיבי ביותר של השמאל. אבל אל ייאוש, יש לבעיה הזו תרופת פלא - עובדות ונימוקים