נתניהו במציאות מדומה

1. שכח לקיים

בנימין נתניהו נתן השבוע "ראיון" לערוץ 2. היו ימים, לא כאלה רחוקים, שבהם הראיונות בערוץ  2 נראו קצת אחרת. יום אחד קודם לכן שידרה חברת החדשות של ערוץ 2, גוף התקשורת החזק והחשוב בישראל, את נאום הבחירות של נתניהו בשידור חי, אף על פי שזה לא נפל על המהדורה, אלא הרבה לפניה.

מיד אחרי ה"ראיון", שודרה כתבה ידידותית למשתמש על הפריימריז בליכוד. בכל אופן, נתניהו הפיל באותו ראיון את האשמה בנושא משבר הדיור על ממשלת אולמרט. טוב שלא על בן־גוריון, הרי גם הוא רצה לבנות בעיקר בנגב. אחר כך האשים ביבי בכל מיני דברים את יאיר לפיד. אחר כך, כשנשאל אם אין לו, אפילו במקרה, שום חלק בכישלון הזה, הוא מיהר לגלגל עיניים השמיימה, ומלמל "בוודאי שלכולנו יש חלק באחריות"... כשנשאל מהו אותו "חלק באחריות", אמר נתניהו "אולי בזה שלא הצלחתי לשכנע את הבוחרים לתת לנו מספיק מנדטים בבחירות הקודמות".

זהו ביבי. זה האיש. כשיש קרדיטים, הוא מספח אותם לעצמו. כשיש אחריות, הוא מפיל אותה על אחרים. בשש שנות שלטונו האחרונות עלו מחירי הדיור ב־80%. הסיפור הזה הוא ביבי נטו. מלא-מלא. אבל למה לא להאשים את אולמרט? ולמה לא לספר, למראייניו הממושמעים, שלפיד ניסה למנוע את ירידת צה"ל לנגב, מהלך שאמור לשחרר הרבה מאוד קרקעות באזור המרכז, ולכן "פיטרתי אותו".
 

דחף להחלטה בכל כוחו. לפיד. צילום: פלאש 90

הנה העובדות: ההחלטה להוריד את צה"ל לנגב התקבלה בקבינט הדיור ב־3 ביולי 2013. בראש קבינט הדיור עמד אז לפיד, שהוביל את ההחלטה הזו ודחף אליה בכל כוחו. כמה ימים אחר כך אישרה הממשלה את החלטת קבינט הדיור ואף קצבה שנה אחת לוועדות התכנון המחוזיות להשלים את התכנון ולהתחיל בביצוע. את כל זה עשה לפיד. ההחלטה הזו תוקצבה בתקציב  2014 במיליארד וחצי שקל, ובתקציב הנוכחי של 2015 אמור היה להתווסף עוד חצי מיליארד. אבל ביבי חי, כרגיל, במציאות מדומה לחלוטין, המציאות שבה אין אף אחד מלבדו וכל העובדות נתונות לתמרון ועיצוב מחדש, כדי להגדיל את תהילתו. הוא פיטר את לפיד כדי לבצע את ההחלטה. הבעיה היא לא ביבי, אלא עצם העובדה שיש עוד לא מעט אנשים שמאמינים לו.

באותה נשימה הוא מונה את הצלחותיו הכבירות: הוא קעקע את המונופולים. הוא, בנימין נתניהו, שבר את קרטל הסלולר. הוא (נתניהו בנימין) העניק טיפולי שיניים חינם לילדים. את כחלון הוא שכח, את יעקב ליצמן, שהקדיש את כל מרצו להעביר את ההחלטה על השיניים, הוא העלים. כשיש קופונים, ביבי קופץ ראשון. כשיש אחריות על משהו, הוא מגיע אחרון. אם בכלל. האג'נדה החדשה שלו היא שינוי השיטה. מוזר. הרי לא מדובר בנושא שעומד בראש סדר העדיפויות של הציבור, שנאנק תחת משכנתאות כבדות, יוקר מחיה מאמיר  ואוברדראפט מעיק.

התשובה פשוטה: אין לנתניהו ברירה. חזק מול חמאס? הצחקתם את מוחמד דף. נתניהו יודע שעדיף לא להעלות את הנושא הרגיש הזה עכשיו. הוא הרי הבטיח להפיל את שלטון חמאס, בניגוד לחנונים האלה מהשמאל, אבל הוא לא העז לקיים. נושאים חברתיים? עוד יותר גרוע. נתניהו הוא הסמל האולטימטיבי של הקפיטליזם החזירי, החיבור לכסף הגדול, החיים היפים, האטימות והניכור לשכבות החלשות. לא רק מה שעשה ב־4־2003 כשר אוצר (אז, לטעמי, הוא הציל את כלכלת ישראל), אלא בעיקר מה שעשה מ־2009 ועד היום. אז מה נשאר? שינוי השיטה. ככה בקושי, גירד ביבי משולי הקדירה משהו לרוץ איתו. אגב, הוא מתעלם באלגנטיות מהעובדה שבפעמים הקודמות שבהן עלה הצורך בשינוי השיטה, היה זה הוא עצמו שטרפד את היוזמה. 

אגב, כל מי שחושב שצריך לשנות את השיטה (כמוני, למשל), יכול להירגע. זה לא יקרה. אתם זוכרים את הבחירות האחרונות? לפני שנתיים בסך הכל. גם אז הייתה לביבי בשורה. הוא נשא נאום חוצב להבות על שורה ארוכה של תקנות לשינוי חוקי התכנון והבנייה שיעביר מיד אחרי הבחירות. תכף ומיד. העביר? נאדה. לא העביר כלום. שכח הכל באותו רגע.

ואתם זוכרים את כחלון? ההוא שנתניהו שכח. הבחורצ'יק מהסלולר. הוא הרי אמור היה להיות יו"ר מינהל מקרקעי ישראל. כך נתניהו הבטיח, ערב הבחירות, ברעש וצלצולים. אבל שכח לקיים. מה ביבי אף פעם לא ישכח? אה, כאן הגענו לנקודה מעניינת. ביום ראשון שעבר בשעה ארבע אחר הצהריים, התכנסו עשרות קרואים נכבדים, במיטב מחלצותיהם, בבית ברחוב בלפור, הלא הוא מעון השרד הרשמי של ראש הממשלה. התקיימה שם חגיגת יום הולדת.

דודו פישר שר את "הכניסיני תחת כנפך", כשהוא מלווה בקלידן. ראש הממשלה עצמו הקריא שיר. הוקרן סרט זיכרון על חתן השמחה. נישאו נאומים. היה צוות צילום משודרג, שטורח כבר חודשים על סרט ביוגרפי גדול על חתן השמחה. אגב, הוא עצמו, למרבה הצער, לא הגיע. הוא כבר לא איתנו. 
 

זו הייתה מסיבת יום ההולדת ה־100 של שמואל בן ארצי, אביה המנוח של אשת ראש הממשלה. לא, לא אזכרה. היא התקיימה לפני חודשיים. זה היה יום הולדת כהלכתו. אגב, לפני כשנתיים, באחד הגיליונות הראשונים של "סופהשבוע", פרסמתי כאן את הפרטים על המאוזולאום שבנתה הגברת נתניהו בבית ראש הממשלה לאביה המנוח, לאחר פטירתו. המקום כולו הפך לאתר הנצחה, עם עשרות נרות ריחניים בוערים סביב היממה, כורסה (האחרונה שעליה ישב) שאיש לא יכול לגעת בה (עד היום) וכו' וכו'. רק אחר כך התברר לי שהנרות הללו עלו לנו אלפי שקלים. 
 

מכיוון שהתקשורת נחשפה לאחרונה, מפיו של אב הבית מני נפתלי, למגוון השיטות השונות והמשונות של הגברת נתניהו להפיל את הוצאותיה האישיות על אוצר המדינה, שיגרתי אתמול ללשכת ראש הממשלה שאילתה וניסיתי לברר מי מימן את האירוע ההיסטורי הזה. אני ממתין לתשובה. מישהו יחקור את זה אי פעם? לא.

גם את החומרים (המדהימים) שהעביר נפתלי למבקר המדינה, ורצה להעביר למשטרה, אף אחד לא רצה. זה לא מעניין אותם. זה על נתניהו, לא על ליברמן (ואני חושב שחקירת השחיתות הנוכחית חשובה, אבל החקירות שלא נפתחות אף פעם מטרידות אותי באותה מידה). 
 

אגב, לבנט היה בפעולה הזו עוד כוח משנה, בראשו עמד אז קצין צעיר בשם ע', להלן עופר וינטר. עולם קטן. כמה ימים לאחר הפעולה ההיא נשלח בנט שוב, בראש כוח של מגלן לפעולה בעומק לבנון. מי שנכשל בפעולה אחת, לא יישלח מיד לפעולה אחרת. בנט כלל לא ידע מאיפה יורדות המרגמות על 

הכוח של ג', כי מרגמות אי אפשר לאכן. הוא בסך הכל דיווח אחורה, כפי שהיה מצופה ממנו.

השמאל בעוד שער עצמי מרהיב. בנט. צילום: אריאל בשור

הרמז שלפיו בנט "שינה את התוכנית המבצעית על דעת עצמו", מתייחס לעובדה שבנט החליט ללכת מרחק כפול בלילה הראשון, כדי להימנע מהליכה לילה נוסף ולהגיע ליעד יום קודם, כדי לבצע את המשימה בשלמות. זו הייתה החלטה אמיצה של מפקד בשטח, שהוכיחה את עצמה ולא גרמה לשום הסתבכות.
 

אז מה היה לנו כאן? שמאל קיצוני שטוף שנאה עצמית, ייסורי מצפון מזויפים ויפיופי נפש, ששכח לגמרי מי נגד מי, ומתעקש לרבע את העיגול ולאנוס את המפה העצובה שבה אנו חיים כדי להצדיק בדיעבד את אמונותיו. הקטע הוא, שבנט מפחיד אותי לא פחות משהוא מפחיד את השמאל הקיצוני. יעקב פרי, שר לשעבר וראש שב"כ לשעבר, אמר לי השבוע שאם בנט יהיה שר הביטחון הבא, הוא ייאלץ לנסוע לטוסקנה. אני מניח שפרי התלוצץ, אבל אני רחוק מעמדותיו המדיניות של בנט מרחק עצום, אני קרוב בהרבה לעמדות של השמאל הפרגמטי, הציוני, הביטחוניסטי.

משיחיות נוסח בנט, גם אם היא עטופה בינון מגל ואיילת שקד, מפחידה אותי. הסיוע שהוא מקבל מהאגף ההזוי של השמאל, מפחיד אותי עוד יותר. כי בנט, בואו לא נתבלבל, מכוון גבוה. הכי גבוה שאפשר. זו התוכנית של שלום שלמה, המוציא והמביא הפוליטי של בנט, מי שעשה את זה פעם בשביל נתניהו אבל הלך בדרך כל בשר ונפלט החוצה.

הקטע הוא לא לבלוט. להצטנע. לא להיראות כמי שמאיים על לשכת ראש הממשלה. לכן אנחנו רואים סרטוני רשת ויראליים שבהם בנט מחופש לכל מיני דמויות מגוחכות. ככה הרי לא נראה ראש ממשלה. הוא לא מאיים על אף אחד עם הזקן הג'ינג'י הזה, נכון? לא נכון. הוא רוצה להתגנב ללשכת ראש הממשלה. בדיוק כמו שנתניהו התגנב ב־96'. אז, היה זה אהוד ברק שהזהיר את שמעון פרס שביבי מתגנב ללשכה, "הוא כבר עומד ליד השולחן של מרית (דנון - ב"כ)", כל מה שצריך זה עוד כמה גלי קור שיביאו בסוף את "פריחת הדובדבן" המפורסמת.

כרגע, בנט נראה במגמת נסיגה, אף שהקמפיין שלו מוצלח. מה שמסייע לנתניהו זה האיחוד בין לבני להרצוג. כשנתניהו נראה פגיע, גם חסידיו של בנט חוזרים הביתה, לליכוד, כדי לא להפסיד את השלטון. גם מצעד המועמדים החשוכים של "הבית היהודי" המתנגדים לנישואים חד מיניים השבוע הוא סוג של פיגוע אסטרטגי לבנט.
 

אבל יש עוד הרבה זמן. בנט דווקא שמח שהוא יורד עכשיו. הוא מקווה להבשלה בימים האחרונים. הוא לא רוצה להבשיל מוקדם מדי. זה קרה לאביגדור ליברמן ב-2009, כשהוא עלה בסקרים, ועלה ועלה וחצה את קו 15 המנדטים, והתחיל לגרד 20 מנדטים, ואז האנשים נבהלו והוא צנח בחזרה ל-15. בנט לא רוצה לצנוח בחזרה. הוא רוצה להגיע ל־20 ולהישאר שם. אם זה יקרה, סימן שגם נתניהו נמצא סביב 20 מנדטים. מה זה אומר? שבנט ידרוש רוטציה. זה לא אומר שהוא יקבל רוטציה. במצב כזה, מי שיקבל את הרוטציה, זה בוז'י. מצד שני, בנט יכול להסתפק בתפקיד שר הביטחון. מה יקרה אז? פרי ייסע לטוסקנה, אנחנו נישאר כאן, גם הפלסטינים, האמריקאים וכל השאר. יהיה מעניין.

 3. גלנט

 משה כחלון הציג אתמול בערב את האלוף במילואים יואב גלנט כמספר 2 שלו. ההצגה תואמה ל-8 בערב, במאמץ "לדלג" על טורי סוף השבוע. ביום ראשון שבוע חדש, ויש פריימריז בעבודה ובבית היהודי, אולי אפשר יהיה להימנע מהביקורת המתבקשת על מינויו של גלנט, השנוי מאוד במחלוקת, ולהמשיך הלאה.
 

אישית, אין לי כוונה למתוח ביקורת על המינוי הזה. אין לי רצון להפוך למי שרודף את יואב גלנט, שעשה גם לא מעט דברים חשובים למען ביטחון המדינה, באשר ילך. גלנט שילם מחיר כבד על יהירותו, על התנהגותו, ובעיקר על שוד הקרקעות במושב עמיקם ותצהירי השקר. הוא מונה לרמטכ"ל, והמינוי בוטל. לא היה כדבר הזה. עכשיו הוא הולך לפוליטיקה, ואני מאחל לו הצלחה.
 

במטכ"ל שמחים קצת פחות. יש שם כמה תרחישי ייחוס מאיימים מבחינת גלנט. תרחיש האימים האולטימטיבי הוא שכחלון פורץ קדימה, גורף  15 מנדטים וגלנט יהיה שר הביטחון הבא. ובכן, זה לא יקרה. החברים במגדלי הקריה יכולים להירגע. מה שכן יכול לקרות, הוא שגלנט יהיה יו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת. זה תרחיש הייחוס המרכזי של הרמטכ"ל הנכנס, גדי איזנקוט. גלנט ניסה בכל כוחו למנוע את מינוי איזנקוט. כיו"ר ועחו"ב הוא יוכל למרר את חייו.

אם הייתי נדרש לעוץ לגלנט כמה עצות, זה מה שהייתי אומר לו: אל תנסה להפוך את הקריירה הפוליטית שלך למנוף חיסול חשבונות. תהפוך דף. צא מפוזת הדרייפוס, כי מעולם לא היית דרייפוס. הגיע הזמן שתגיד כמה מילות חרטה על הקרקעות ההן (אולי אפילו הגיע הזמן לשקול להחזיר אותן). תן לכחלון הרגשה שהוא יכול לסובב לך את הגב.

נסה להתנתק מכמה מגינוני הטייקון שלך. היית פוליטיקאי מצוין בצה"ל, אבל העולם הפוליטי האמיתי הוא ג'ונגל שיגרום לך להתגעגע לחיזבאללה. יש מצב שתהיה פוליטיקאי לא רע, אבל לא תהיה לך הזדמנות שנייה להשאיר רושם ראשון. היכנס לתפקיד הזה כאילו אתה מכין פעולה מסובכת בעומק איראן. בהצלחה.

 4. השבוע של הרצוג 

השבוע יהיו פריימריז במפלגת העבודה ("המחנה הציוני"). זה צריך להיות השבוע של יצחק הרצוג. הגלריה שמתמודדת אצלו במפלגה, על מספר מצומצם של מקומות (אחרי כל השריונים), מרשימה ומעודדת, יחסית לדלות החומר ממול. אגב, גם שלי יחימוביץ' נאבקת שם על מקומה, ואי אפשר לא להתפעל מהרוח הגבית והגיבוי הטוטלי שיחימוביץ' נותנת להרצוג מאז הכרזת האיחוד עם התנועה של לבני, אף על פי שהיא לא מאוהבת באף אחד מהם.
 

חזית מעניינת נוספת בעבודה נרקמת בין אראל מרגלית לפרופ' מנואל טרכטנברג. מרגלית חש מקופח, ובצדק. גם הוא איש כלכלי, עם קבלות ביצועיות מרשימות, שהחליט להתחיל מלמטה ועבר את כל המכבש המפלגתי עם הפריימריז והסניפים והמרכז והוועידה וכל הסכינים, ופתאום מפילים עליו את הפרופסור מהאקדמיה. הייתי שם לב לחזית הזאת. הרצוג ממוקד עכשיו במאמץ לסייע לנאמניו, ראשון שבהם איתן כבל, הנשמה והרוח החיה של המפלגה.

הרצוג וליבני במטה הבחירות החדש. צילום: אלוני מור

גם בין הנשים צפויה קטטה מעניינת. מבחינתי, ההפתעה החיובית הגדולה של הקדנציה הקצרה האחרונה היא מרב מיכאלי, שהפכה מאשת תקשורת לאישה פוליטית שקולה, פעילה, מאוזנת ואחראית. בתחום החברתי בלט איציק שמולי, שנבחר לאחרונה לח"כ הכי חברתי בכנסת. שמולי היה פעיל במיוחד בתחומים החברתיים, שמהווים את הבטן הרכה של הליכוד, ועל הדרך הוא גר בלוד ומסייע לניסיון ההרואי לשקם את העיר ההרוסה הזו בראש קבוצת סטודנטים גדולה. נקווה שהספירה בעבודה תהיה יותר מוצלחת מזו שהייתה בליכוד.
 

נכון לעכשיו, יחסרו לי בכנסת שני ח"כים מכהנים. הראשון הוא אלעזר שטרן. אין לי מושג איך אף אחד לא חוטף אותו מהמדף. שטרן הוא אלוף במילואים, ישראלי ערכי בכל רמ"ח איבריו, מסוג האנשים שאתה רוצה לידך, מאחוריך או לפניך כשאתה יוצא למלחמה. שטרן פעל בכנסת האחרונה ללא לאות בנושא הגיור, והצליח, כמעט לבד וכנגד כל הסיכויים, להעביר איכשהו את החלטת הממשלה ההיא שמאפשרת לכל רבני הערים להקים בתי דין לגיור.

הוא מתרחק ממנעמי השלטון ושאר נהנתנויות, הוא ציוני בכל נימי נפשו, הוא מהווה הוכחה חיה לכך שאפשר לחבוש כיפה ולהישאר אדם ליברל, מתון, פרגמטי וציוני. נכון, שטרן הוא לא יס־מן קלאסי, אבל הוא גם לא טראבלמייקר. נוכחותו בכנסת תכבד אותנו, את כולנו.

אותם הדברים אמורים לגבי הרב ח"כ לשעבר חיים אמסלם. בעיקר מול מה שקורה לש"ס. אמסלם הוא הוכחה ניידת לכך שתורה ועבודה יכולות לדור בכפיפה אחת. שאפשר גם לשמור על עולם התורה, וגם לשמור על מדינת ישראל. שהיהדות המזרחית היא יהדות מחבקת ולא מרחיקה, מקרבת ולא דוחה. הוא יכול להתאים למפלגה מסורתית (כחלון, נניח), הוא יכול להיות גשר מוצק וחיוני במים כל כך סוערים. 

  6. סיפור לסיום

שר החוץ הנורווגי בא לביקור בזק השבוע. הייתה מיועדת לו פגישה וצילום משותף עם יו"ר האופוזיציה הרצוג ושותפתו לבני, כמקובל, ביום רביעי בבוקר. לא היתה מיועדת לו פגישה עם נתניהו. ביום הפגישה העירו את הרצוג בשש בבוקר מטעמו של הנורווגי, ונאלצו לבטל. למה? כי פתאום הזעיקו אותו לביבי בירושלים.

מוזר. הנורווגי אמור היה לצאת מהארץ בצהריים. גם את זה ידעו בלשכת ראש הממשלה. מישהו שם לא רצה שיהיה להרצוג ולבני צילום מדיני משותף עם מנהיג אירופי. הביצוע היה מושלם. לא רק שהוא הוזעק לירושלים, הוא גם עוכב בלשכת ראש הממשלה שעתיים וחצי (במקום  45 דקות, כמקובל). העיקר שלא יספיק. אבל הרצוג, שהוא חבר אישי של הנורווגי, התעקש. טיסתו של הנורווגי נדחתה, הוא ירד במהירות לתל אביב, הצטלם עם בוז'י וציפי, ורק אז עזב. 
 

הרצוג נזכר פתאום בחוויה דומה, ממש אחות תאומה של הנוכחית, כשביקר כאן מיט רומני לפני הבחירות בארה"ב. גם אז נתניהו שינה לו"ז וניסה לסכל פגישה של יו"ר האופוזיציה (יחימוביץ') עם רומני. גם אז נכשל. מסקנה: גם נכלוליות היא תכונה רעה.