סביב "הגברת" שרה נתניהו משגשגת תעשיית השתקה אדירת ממדים, שהולכת ומתנפחת ומתעצמת במהלך השנים מול עינינו. חלק גדול ממנה ממומן (כרגיל אצל בני הזוג נתניהו) מהקופה הציבורית. בתעשייה הזו מועסקים עורכי דין רבים, חלק מהם לא מקבלים שכר עבור עמלם הסיזיפי (אבל נהנים מחוזים ובונוסים שמנים מפטמות השלטון השונות), יחצ"נים מלוקקים (כנ"ל), מקורבים, מלחכי פנכה פוליטיים, יועצים נכלוליים הנזרקים, כל אחד בתורו, ומתחלפים בזה אחר זה, ושאר ירקות. מדובר בכמה עשרות בני אדם, שיודעים את האמת מקרוב, אבל מתפרנסים ממנה.
 

מסביבם, עוד כמה מאות שותפי סוד. כל אלה שהיו שם. בבית, בממשלה, בקבינט, במעגל המקורבים המצומצם, בלשכה, במצודה, בקן הקוקיה, בכל מעגלי הטרלול שמקיפים את ראש הממשלה האומלל ביותר שהיה או יהיה לנו מאז ומעולם. הם כולם יודעים את האמת. בשיחות הארוכות שלי איתם, לאורך 20 השנים האחרונות, אני אומר להם שיש להם חלק בתועבה הזו. שתיקתם, היא שמאפשרת אותה. משפט ההיסטוריה לא יפסח עליהם. 

כשהאמת המלאה תצא לאור, והיא חייבת לצאת מתישהו, יתבעו גם מהם הסברים. ידעתם, ושתקתם. נתתם למדינה שלמה להיגרר אל מחוזות טירוף בלתי נתפסים, כי פחדתם. כי העדפתם את טובתכם האישית על פני טובת המדינה. הטיעון העיקרי של אנשי התעשייה הזו הוא "ניסיון להכפיש את בני הזוג נתניהו", או "ניסיון לשפוך את דמה של הגברת נתניהו". תמיד יש כאן איזו מזימה נסתרת של גורמים עלומים ומסוכנים להעליל עלילות שווא זדוניות על שרה, כדי לפגוע בביבי, או משהו כזה. כאילו מדובר בדמון הגדול, "השמאל", שקם על ראש הממשלה לכלותו.

הטיעון הזה מתעלם מהעובדה שרוב רובם של העדים ששרדו את התופת והיה להם אומץ לצאת לאור היו מעריצים שרופים של נתניהו. כך ויויאן פרץ, כך מני נפתלי, כך אודליה כרמון, כך כל שאר העובדים, חלק מהם קשי יום, שניצבו מול הדבר הזה חסרי אונים, פעורי פה, לטושי מבט, ואמרו לעצמם ש"זה לא יכול להיות". 

אבל זה היה, ועודנו. אנחנו מדינה שנלקחה בשבי. כמו שאמר לי לפני כמה חודשים מישהו שמכיר את בני הזוג נתניהו מקרוב, "צריך להכריז נוהל חניבעל ולנסות להציל את המדינה". זו אינה רכילות. התנהגותה החולנית של הגברת נתניהו, המעורבות שלה בכל החלטה, בכל מינוי, בכל פגישה ובכל אמירה, הן עובדה קיימת. טירוף המערכות שנע סביבה כחרב מתהפכת משפיע על ניהול העניינים הכמוסים ביותר של המדינה, בנקודות הקריטיות ביותר. הם מנסים עכשיו להפוך את מני נפתלי לאיזה בריון שמאלני קיצוני שנשלח כדי להפיל אותם. הם שכחו שנפתלי היה המאבטח האישי של המשפחה, אהוב ונערץ, ששמר עליה, ועל הבנים שלה, ומעניין שאז הוא לא היה כזה מסוכן. פתאום, כשהחליט לצאת ולספר את האמת, מתנפלים עליו.
 

אני יכול למנות לפחות עשרה מקרים שבהם טירוף המערכות הזה נטל חלק פעיל בהחלטות מדיניות או צבאיות חשובות. לפני כשנה סיפרתי כאן על פגישה בין נתניהו לבין ראש המוסד מאיר דגן, פגישת עבודה כמוסה, במעון ראש הממשלה בירושלים, שאליה הצטרפה לפתע הגברת נתניהו. דגן הפסיק לדבר. ראש הממשלה (הכוונה למר נתניהו) ביקש ממנו להמשיך. דגן, שהיה באמצע הצגת מבצע סודי לנתניהו, סירב. "זה בסדר", אמר לו ביבי, "שרה יודעת הכל, היא שותפת סוד". דגן אמר שמבחינתו, כל עוד ראש השב"כ דיסקין לא מנפק לה סיווג ביטחוני ("קהיליית מודיעין מצומצם"), אין על מה לדבר. הגברת נתניהו קמה ויצאה מהחדר בטריקת דלת. מאיר דגן, ראש המוסד, מעולם לא ביקר שוב בבית ראש הממשלה. 

זה מקרה קל. ממש דוגמה שולית למה שמתרחש שם. ועוד לא דיברנו על הנהנתנות, החזירות, ניצול הקופה הציבורית. אם מישהו היה רוצה לחקור את הפרשות האלה, בסגנון שחוקרים פרשות דומות אצל פוליטיקאים אחרים (האחרון הוא אביגדור ליברמן), אפשר היה לייצר כאן אינספור תיקים פליליים. אבל אף אחד לא רוצה.

מה שפורסם בימים האחרונים על איך הפרקליטות והמשטרה טייחו ומוססו את תיק "ביביטורס" צריך להדיר שינה מעיניו של כל ישראלי שומר חוק. המדינה הזו נחטפה, שומרי הסף שלה משתפים פעולה עם החוטפים, הרגולטורים עוצמים עין בכוונה. נשארנו אנחנו. רק אנחנו. האזרחים. חייבים להציל את ישראל. לא קשור לשמאל או ימין, חייבים להחזיר את ישראל לשפיות.