פרשנים מימין ומשמאל מנסים להסביר ולנתח את תבוסת השמאל והמרכז בבחירות השבוע לכנסת ה־20. הם מעלים השערות ותיאוריות שונות ומשונות. חלק מפרשני הימין מסבירים כי הסיבה לכך היא שהציבור סלד מהמעורבות של טייקונים זרים, שתרמו כספים למסע שנועד להביא להפסדו של בנימין נתניהו. אחרים מאשימים את התקשורת, בשנאתה לנתניהו ובהטיה ברורה ליצחק הרצוג והמחנה הציוני. פרשנים בשמאל מסבירים כי הרצוג לא היה מועמד מספיק אטרקטיבי, בוודאי לא לעומת נתניהו. אחרים סבורים כי הסיבה היא שהמרכז והשמאל - מרצ ויש עתיד של יאיר לפיד - סירבו להתאחד.



גם אם יש בכל אחת מהטענות וההסברים המלומדים האלה גרעיני אמת, הם מתעלמים מאמת אחת בסיסית. והאמת העירומה היא שרוב ציבור הבוחרים בישראל הוא יותר ימין ממרכז, ועוד יותר ימין משמאל. מאז המהפך של 77' שהעלה את הליכוד של בגין חלפו 38 שנה. בכל התקופה הארוכה הזאת היו שלושה ראשי ממשלה של מפלגת העבודה: שמעון פרס, יצחק רבין ואהוד ברק, שהחזיקו במשרה במשך שמונה שנים במצטבר. בשאר 30 השנים כיהנו בתפקיד ראשי ממשלות של הליכוד/קדימה.



איך אפשר להסביר את מה שנראה כפרדוקס לכאורה: החלשים בחברה, שרובם גרים בפריפריה ונאנקים תחת יוקר החיים ויוקר הדיור, מצביעים לליכוד ולהשקפת העולם הקפיטליסטית של נתניהו, שנוטה חסד לעשירים ולמבוססים. ההסבר הסביר הוא שבסופו של דבר, הפחד והחשש מפני השכנים הערבים והטרור מבית היוצר שלהם מעצבים יותר את התודעה מאשר חסרון הכיס.



בקיצור, הימין מכתיב את הטון והמוזיקה בפוליטיקה הישראלית וימשיך לעשות זאת בשנים הבאות. הביטחון, שנתניהו נתפס כמי שמשרה אותו, גובר על כל שיקול אחר. נתניהו ירכיב את הממשלה החדשה, שאפשר רק להעריך שתהיה אותה גברת בשינוי אדרת. בוודאי בכל הקשור לביטחון. ומכאן גם שמדיניות החוץ והביטחון של ישראל לא תשתנה. ולכן, אם לא יהיו הפתעות בהרכבת הקואליציה, משה (בוגי) יעלון ימשיך לכהן בתפקיד שר הביטחון.



מהגדה תיפתח הרעה



האתגרים של מערכת הביטחון לא ישתנו, אולי רק יתעצמו ויחריפו. בראש ובראשונה ניצבת הסוגיה הפלסטינית. אם נתניהו יישאר נאמן לדברים שאמר בימים האחרונים לפני הבחירות, כי בשל "השתנות הנסיבות" הוא אינו מאמין עוד בפתרון של שתי מדינות לשני עמים כפי שהכריז בנאום בר אילן שלו לפני שש שנים, צפויה ישראל לזמנים קשים. הן בזירה הפלסטינית, ולא פחות חשוב, בזירה הבינלאומית.



אפשר לצפות, וזה בלשון המעטה, שהרשות הפלסטינית תעצים את המסע שלה לזכות בהכרה בכל ארגון בינלאומי אפשרי. היא גם תמשיך במאמציה להפליל את ישראל וקצינים ואנשי מערכת הביטחון שלה בבית הדין הבינלאומי.



במקביל, אפשר להעריך כי מעמדה הבינלאומי של ישראל ימשיך להידרדר ובידודה יעמיק. בוודאי אם ממשלת נתניהו החדשה תבנה עוד התנחלויות. החרם על מוצרי ההתנחלויות יגבר, ועוד ממשלות ופרלמנטים יכירו במדינה הפלסטינית.



רוב העולם מכיר בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים. נתניהו והליכוד, חמאס, דאע"ש ואל־קאעידה הם כנראה היחידים שמסרבים להכיר במציאות זו. במועצת הביטחון של האו"ם מונחת כבר הצעת החלטה של צרפת להכיר במדינה פלסטינית. במועצה יהיה מן הסתם רוב להצעה. השאלה הגדולה היא אם ממשל אובמה, שסלידתו מנתניהו - אם לומר זאת בעדינות, שהיא מן המפורסמות - ימשיך להגן על ישראל מפני ההחלטה ויטיל וטו.



אך גם אם ארה"ב תמשיך לגונן על ישראל, ספק אם החזית הפלסטינית תירגע. במקרה שייתקל בכישלון במועצת הביטחון, ייאלץ אבו מאזן, שמתקרב לגיל 80 ובעבר הביע רצון לפרוש מהחיים הציבוריים, לשקול את המשך דרכו. גם כך הוא ואנשיו השמיעו בעבר רמיזות כי מאסו במצב וישקלו לסגור את הרשות הפלסטינית ו"להחזיר את המפתחות" לישראל. זאת נוסף לעובדה שממשלת נתניהו הקפיאה בשלושת החודשים האחרונים את כספי המסים הפלסטיניים, כנקמה על החלטת הרשות לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג. ללא הכספים האלה, ובלי תזרים מזומנים מחוץ לארץ, הרשות משולה למת.



אם נתניהו לא יפשיר את ההקפאה ויעביר את הכספים - כמה מיליארדי שקלים - תתקשה הרשות לתפקד ולשלם משכורות לעובדיה, והיא עלולה לקרוס. הממשל האמריקאי לחץ על הממשלה להפשיר את הכספים, אף שהבין כי זה לא יקרה לפני הבחירות. אפשר לסבור כי הלחץ של הממשל ומדינות האיחוד האירופי יימשך ביתר שאת כעת. מבחנם של נתניהו ויעלון יהיה עתה למצוא נוסחה שתאפשר להם לעשות זאת. מערכת הביטחון ממליצה לעשות זאת בטרם יהיה מאוחר.



השאלה היא אם תעמוד לנתניהו ויעלון תבונתם, שמונעת מהרצון להימנע מעימות. האם לאחר שזכו בניצחון כה מוחץ יעמוד להם אומץ הלב לקבל, בניגוד לתחושות הבטן של בוחריהם, את ההחלטה הסבירה, שתאפשר לצמצם את סכנת העימות עם הפלסטינים. השאלה היא אם נתניהו ויעלון יקבלו החלטה מהבטן או מהלב, ויחליטו להחזיר את הכספים המוקפאים לרשות הפלסטינית.



בכל מקרה, גם אם זה יקרה, התסיסה בשטחי הגדה המערבית, אף שדעכה מעט לאחרונה, מבעבעת מתחת לפני השטח. הסכנה הגדולה ביותר שאורבת לממשלה הרביעית של נתניהו היא עוד סבב של אלימות פלסטינית בגדה. בכירי הרשות, כמו ג'יבריל רג'וב, מדברים במפורש שהעימות הבא הוא בלתי נמנע. תקראו לכך אינתיפאדה שלישית או מרי אזרחי או כל שם אחר, הכתובת על הקיר.



ועוד לא הזכרנו את המשבר המתמשך בין נתניה לאובמה, שימשיך לכהן בבית הלבן עד ינואר 2017. האם נתניהו, שלפי לא מעט הערכות מופעל בזירה האמריקאית כמריונטה של טייקון ההימורים, תומך המפלגה הרפובליקנית שלדון אדלסון, יהיה מסוגל לאחות את הקרעים עם הממשל? ספק רב. גם אם למדינות יש אינטרסים משותפים, עדיין יצרים של מנהיגים בשר ודם משפיעים עליהם ולא פעם מכתיבים את מהלכיהם.



בקיצור, לממשלת נתניהו (יעלון וליברמן, אם יצליח להחזיק בתפקיד שר החוץ) הרביעית צפויים ימים לא פשוטים מול הממשל האמריקאי. ועוד לא דיברנו על ההסכם המתגבש עם איראן בכל הקשור לתוכנית הגרעין שלה.



לפי כל הסימנים, ההסכם שעיקרו צמצום תוכנית הגרעין - בעיקר בכל הקשור למספר הסרכזות (צנטריפוגות), איכותן וכמות האורניום שתורשה להעשיר תמורת הסרה מדורגת של הסנקציות הבינלאומיות - צפוי להיחתם עד סוף החודש, או לחלופין עד חודש יוני. שני הצדדים מעוניינים בהסכם, ואם לא יקרה משהו בלתי צפוי, הוא ייחתם בסופו של דבר למרות הפערים בעמדות.



מה יעשה במקרה כזה נתניהו, שניהל עד לימים האחרונים מסע בחירות של איומים והפחדה מפני הגרעין האיראני? כיצד יסביר לציבור את כישלונו למנוע את ההסכם אם ייחתם? ואולי בתקופת כהונתם של נתניהו ויעלון הם יורו לחיל האוויר לתקוף באיראן, ולהסתבך במלחמה קשה?



איראן, דאע"ש ואנחנו



האמת היא שההסכם המתגבש עם איראן הוא חלק בלתי נפרד ממדיניות רחבה יותר של ארה"ב במזרח התיכון. בטווח הקצר היעד המרכזי של מדיניות החוץ האמריקאית הוא להביס את דאע"ש, ולשם כך היא זקוקה לאיראן.



בחודש שעבר נחשף, בעקבות דוח שהגיש ראש המודיעין האמריקאי ג'וזף קלפר לסנאט, כי וושינגטון אינה רואה עוד את איראן (וחיזבאללה) כמדינת טרור המאיימת על האינטרסים האמריקאיים. נכון שלפי הדוח ארה"ב מודעת למאמצי ההתחמשות של איראן ולחתירתה להשגת הגמוניה אזורית. אך הערכה זו לא מנעה מהמודיעין האמריקאי להסיק כי איראן חדלה מלהוות עליה איום טרוריסטי.



יש כבר היום שיתוף פעולה עקיף בין וושינגטון לטהרן. ארה"ב ואיראן, בניצוחו של גנרל קאסם סולימני, מפקד כוח אל־ קודס של משמרות המהפכה, מסייעים בהדרכה, בייעוץ ובנשק לכוחות הכורדים בעיראק, שנלחמים בברברים של המדינה האסלאמית.



בשבועות האחרונים נחלו הכוחות הכורדים הצלחות גדולות בזירת המלחמה. בחסות מתקפות האוויר של כוחות הקואליציה בראשות ארה"ב, הם הדפו את לוחמי דאע"ש כ־30 קילומטרים לאחור, מדרום לעיר כירכוכ. האסטרטגיה המתואמת בין הכורדים לאיראן ולמיליציות העיראקיות־שיעיות, שסרות למרות גנרל סולימני ולצבא עיראק, שטייסים איראנים משמשים בחיל האוויר שלו, מיועדת לכלוא את דאע"ש במישורים שבין כירכוכ לתיכרית.



בעיר זו, שבה נולד סדאם חוסיין ושימשה כ"נמל הבית" שלו ושל משפחתו, מתנהל קרב איתנים. כל המומחים, כולל רמטכ"ל צבא ארה"ב גנרל מרטין דמפסי, מעריכים כי זו "שאלה של זמן" עד שאנשי דאע"ש יסולקו מהעיר.



בחודשים האחרונים איבד דאע"ש כ־5,000 קמ"ר שבהם שלט בעיראק. הוא עדיין חולש על אזורים נרחבים בעיראק וסוריה, אך הארגון, שרק לפני שנה הדהים את העולם בהישגיו הצבאיים ובאכזריותו, נמצא בנסיגה. לא ירחק היום שבו דאע"ש יחזור להיות מה שהיה מלכתחילה, עוד לפני שקרא לעצמו, ברוב שאפתנותו "המדינה האסלאמית של עיראק וסוריה" - ארגון טרור. עוד ארגון טרור נוסח אל־קאעידה.



לטווח הארוך יותר וושינגטון בהנהגת אובמה מבקשת לצמצם את מעורבותה באזור. היא עייפה מהמלחמות של העשור האחרון בעיראק ובאפגניסטן, שהקיזו את דם בניה. מטעמים דומים היא מסרבת זה ארבע שנים להתערב צבאית במלחמת האזרחים בסוריה, שגבתה כבר מחיר כבד של יותר מ־200 אלף


הרוגים, ארבעה מיליון פליטים, והותירה יותר משליש מאוכלוסיית המדינה מחוסרי בית.



ארה"ב מרשה לעצמה להתנתק בהדרגה מכאבי הראש הבלתי ניתנים לריפוי של המזרח התיכון, משום שהיא מצמצמת את תלותה בנפט שלו. בשנה הבאה תהיה ארה"ב יצואנית של נפט, ומבחינתה לעזאזל (כמעט) עם המלחמות השבטיות באזור.



אלה הן עוד חדשות רעות לישראל. אך האמת היא שגם אם נתניהו היה הסחבק הגדול ביותר של אובמה, המציאות הגיאו־אסטרטגית הזאת לא הייתה משתנה.



בצד החיובי



אך לא הכל צפוי להיות שחור משחור במדיניות החוץ והביטחון של ישראל. על רקע הטלטלה שעוברת על העולם הערבי והתפרקותן של מדינות, מעמדה האסטרטגי התחזק מאוד בשנים האחרונות. לא בגלל נתניהו או יעלון אלא בשל המציאות המורכבת. סוריה מצויה זה ארבע שנים במלחמת האזרחים. בדוח שלו קבע קלפר כי המלחמה צפויה להימשך גם השנה, בלי שיסתמן פתרון לסיומה.



נוסף לסוריה ועיראק, גם לוב ותימן הן מדינות בשלבי התפרקות. הקרע האתני־דתי בין שיעים לסונים פוגע קשות בעולם הערבי. כל אלה מחזקים בעקיפין את ישראל, שנדמה כי מבחינה צבאית מעמדה לא היה מעולם טוב יותר. למעשה, בטווח הקצר, ובניגוד לתעמולת הבחירות של נתניהו, לא נשקף לישראל איום רציני של ממש. לא מסוריה, לא מחיזבאללה בלבנון ולא מחמאס, שמתקשה להתאושש מהמהלומות שספג מישראל ומבידודו הבינלאומי בכלל ובעולם הערבי בפרט.



על רקע זה ראוי לציון מיוחד שיתוף הפעולה המתעצם בין ישראל למצרים ולירדן. ירדן, עוד לפני שחתמה על הסכם שלום רשמי לפני 21 שנים, נחשבה זה עשרות בשנים לבת ברית של ישראל. לפי פרסומים שונים, היא ניהלה עם ישראל בכל אותן שנים יחסים קרובים בתחומי התיאום הצבאי־הביטחוני. מאז פרוץ המלחמה בסוריה היא כורעת תחת נטל של יותר מחצי מיליון פליטים, ויש בממלכה ההאשמית חשש מפני חדירה של דאע"ש לתחומה.



מצרים מצדה נאבקת בחודשים האחרונים בנחישות ובעוצמה בטרור בסיני. מקור הטרור הוא הארגון הסלפי אנסר בית אל־מקדס ("תומכי ירושלים"), שלפני כמה חודשים שינה את שמו ל"מחוז סיני" ונשבע אמונים ל"מדינה האסלאמית". הארגון מונה רק כמה מאות של פעילי טרור - לא יותר מאלף. בניגוד לטענות שלטונות מצרים, הוא מורכב מהתושבים הבדואים של סיני, ולגורמי ביון מערביים אין מידע על נוכחותם של מתנדבים זרים. להערכת אותם גורמים, אין שום ראיה לאישוש טענת נשיא מצרים, פתחי א־סיסי, כאילו חמאס שנוא נפשו משתף פעולה ומסייע לטרור בסיני.



למרות זאת הצליח ארגון הטרור לגרום בשנה האחרונה לאבידות קשות ביותר לצבא מצרים, המשטרה וכוחות הביטחון, והרג 350 מאנשיהם. לשיא הישגיו הגיע "מחוז סיני" בינואר האחרון, כשאנשיו הסתערו במתקפה מתוכננת ומתואמת היטב על מטה חטיבה של הצבא המצרי באל־עריש והרגו 44 בני אדם.


בעקבות זאת הכריז א־סיסי על מתקפת נגד שמטרתה לחסל את ארגון הטרור.



לפי גורמי ביון מערביים, גם ישראל וגם מצרים מתקשות לחדור לארגון הטרור הקטלני ולהשיג עליו מידע. הן אינן יודעות פרטים על מספרם המדויק של פעיליו ושמות מפקדיו, ואין די מידע על תכנוניו. עם זאת, לפי אותם גורמים יש בתקופה האחרונה מאמץ רב לפצח מודיעינית את "מחוז סיני".



לפי כתב העת הצרפתי "אינטליג'נס און ליין", נעזרת לשם כך מצרים בין השאר ביכולות המודיעין של ישראל. לפי הפרסום, יחידה 8200 של אמ"ן, שאחראית להאזנה, יירוט ופענוח תשדורות לסוגיהן, הגבירה לאחרונה את שיתוף הפעולה שלה עם המודיעין המצרי (והירדני). לפי הידיעה "בכל הקשור לסיני, מצרים יכולה לסמוך על סיוע מישראל, במיוחד בתחום יירוט תשדורות טלפון".



אפשר להניח כי שיתוף הפעולה ההדוק בין ישראל למצרים לא ייפסק, גם אם נתניהו יקים כצפוי ממשלת ימין לאומנית ודתית.