מה הקשר בין הרמאות של הילה קורח לבחירות המתקרבות?

שלוש דקות אחרי שאני מסבירה לו שהוא לא יכול לשתות מיץ ענבים, אני מוזגת לי בחשאי כוס קולה. כבר שנתיים אני מחרישה אוכל. כבר שנתיים אני משקרת שבדיוק נעלם הדיסק שהוא רוצה לשמוע בנסיעה, כי ממש כמו בגין ״איני יכולה עוד״, מספרת לו שכולם הולכים לישון רק כדי לגרום לו לשכב במיטה ולעצום עיניים בעצמו, טוענת שאני שונאת קטשופ ושמלח זה איכס, ממציאה שמות של צמחים שאני לא מזהה... כבר שנתיים אני, במידה רבה, מעמידה פנים מול הילד שלי שאני גרסה מוצלחת יותר של עצמי.

הכוונה היא כמובן טובה, ועוד נחזור אליה, אבל ככל שעובר הזמן הוא מתחיל להבחין בסדקים שבין האידאולוגיה לבין המציאות, והנה עוד סיבה לרגשי אשם מזדחלת לרשימה שלי, הארוכה ממילא. קיוויתי שיעברו עוד כמה שנים לפני שהוא יעלה על התרמית שלי, אבל הילד חריף מדי ואני כנראה שקרנית גרועה מדי. לפני כמה שבועות שודרה כתבה לא פחות ממטלטלת על בנות בדיאטת תפוחים או מסטיקים או משהו כזה, כאלה שמצטלמות אלף פעם לפני שהן מעלות תמונה לאינסטוש כדי לוודא שהצליחו ליצור ״רווח בין הרגליים״ שמעיד שהן בדרך לתת־משקל.

כמו כולם אני צקצקתי. כמה מדכאת אובססיית המשקל והמראה החיצוני. שבוע אחרי זה, כששני צופים שאלו בקריצה בדף הפייסבוק של התוכנית אם אני מצפה לילד שלישי, כבר חיפשתי בעצמי בגוגל את הדרך להרעבה עצמית. לילדים שלי אני אשדר שאפשר לאכול מה שרוצים, כמה שרוצים כל עוד זה בריא להם וטוב להם ושלמשקל אין חשיבות כל עוד הם מבסוטים מעצמם. בסתר אני אמשיך לאכול דגני בוקר כארוחת צהריים ואשקול את עצמי בבוקר ובערב כדי לראות מה ארוחות היום עוללו לצמיגים שלי.

אני לא המצאתי את השיטה. שיקום השקרן שלא זייף בדייט הראשון עם אהבת חייו הפוטנציאלית אישיות מקסימה יותר ממה שהוא מחזיק באמת. מי לא שיפץ את קורות החיים שלו כך שיהפכו אותו לעובד המצטיין, המסור, האמין וה״בלתי משתמש בנייד שלו בשעות העבודה״ לשנת 2015? מספיק לפתוח את דפי הפייסבוק של כולנו כדי לראות איך החיים שלנו נראים כמו מקטלוג יחסית למה שהם באמת. לא רואים שם את הבקרים שבהם קמת עם שיער כמו של קקדו, את הבכי על אהוב שעזב, את המנה שאכלת עד שרצית להקיא אבל המשכת בכל זאת, את הפאדיחות והפקקים שנתקעת בהם.

ואף על פי שאנחנו יודעים היטב שאנחנו רמאים בעצמנו, אנחנו מאוכזבים ומתוסכלים מהרמאות של אחרים. היי, זו הרי תקופת בחירות, אין דוגמה טובה מזו. בימין מגחכים על קמפיין ״רק לא ביבי״ אבל התעמולה שלהם מציבה אותם ״מול כל השמאל״. בשמאל מתקנים קוסמטית את ההגדרות ל״מרכז״ כדי לנסות לקושש עוד קולות. כל אחד מצטלם עם תינוקות ובעלי חיים כאילו הוא מבלה איתם זמן משמעותי אף על פי שבין הישיבות בכנסת ביום לבין אירועים של חברי המפלגה בערב - למי באמת יש זמן למשפחה? הטרנד החם העכשווי - לעשות ״שכונה״ ולשכנע אותנו שהם יודעים מה קורה בשכונה. אנחנו מתים על זה. אני מתה על זה, כי אני לא באמת רוצה לדעת מי הם.

אני מעמידה פנים שאני רוצה כדי להאמין שאני מצביעה הצבעה מושכלת ושאני יודעת בדיוק לאיזו מערכת ערכים אני נותנת את הקול שלי, אבל ממש כמו בדייט ראשון, אני בעיקר רוצה להתאהב. אני רוצה שאף אחד לא יצליח להרים חקירה משטרתית על מושא אהבתי, כי כבר שכנעתי את עצמי שהוא מושלם ומכיוון שאני מסתובבת איתו, אני קצת יותר מושלמת בעצמי. תנסו את זה בבית, תדמיינו שמי שאתם מנהלים איתו דיון פוליטי מספר לכם על אהוב חדש, זה יהפוך את כל השיחה להרבה יותר מעניינת או לכל הפחות מצחיקה.

נגן עליהם בחירוף נפש מול אחרים שמבקשים להכפיש - הם לא רואים את מה שאנחנו רואים! עד שאנחנו נראה מה שהם רואים ונעבור להצביע למישהו אחר. לילדים שלי אני מספרת שמיץ ענבים זה זבל כי זה נכון. העובדה שאני לא מונעת מעצמי את הזבל הזה נובעת רק מחולשה מוסרית שלי וכולי מכוונת מטרה שהם ינצחו את הגנטיקה ויהיו בעלי אופי חזק יותר. הם יבינו שאני דו־פרצופית בשלב זה או אחר ויבחרו בעצמם, אבל אולי עד אז הם כבר ישנאו סוכר ולא יוכלו לשאת את הטעם.

מה התירוץ של הפוליטיקאים? גם הם מגינים עלי מפני המציאות האכזרית שבחוץ? ואם כן, מהו הנמשל למיץ ענבים, כי אני מתחילה כבר להתבלבל. ממני, כך אני רוצה להאמין, יתקשו הילדים שלי להתנתק כשיגלו את האמת המכוערת (אך המידתית) עלי. זה לא המקרה עם הנבחרים שלנו. על פן וצביעת שיער וצילומים מזוויות מחמיאות אנחנו נבליג, אבל לא בטוח שנוכל לעמוד באכזבה של ״מתיחת פנים״ בסוגיות מהותיות יותר. ואולי בעצם כן, התרגלנו.