רבות כבר דובר ונכתב על הדברים שנשא השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקסים שונים בפריז, בהם קרא ליהודי צרפת לעלות לישראל, ורמז שאירופה בכלל וצרפת בפרט אינם מקום בטוח עבורם. דבריו עוררו אי נחת בצרפת, בלשון המעטה. בישראל היו מי שהגדירו את דבריו כ"חוצפה", "חוסר נימוס" או התנהלות  של "פיל בחנות חרסינה".

 אך האמת היא שנתניהו אינו ראש הממשלה הישראלי הראשון שמשמיע מסר מתריס כלפי ממשלה זרה בכלל ונגד הממשלה הצרפתית בפרט, בעקבות פיגועי טרור שבהם נהרגו יהודים. 

מי שקדם לו, ולא היסס להביע בפומבי את רחשי לבו ואת תסכולו, היה מנחם בגין. זה קרה באוגוסט 1982, לאחר ששני טרוריסטים פלסטינים מארגונו של אבו נידאל ביצעו פיגוע במסעדה היהודית "גולדנברג" ברובע מארה בפריז. הם הטילו רימוני יד ופתחו באש מנשק אוטומטי לעבר הסועדים ועוברי אורח. שישה בני אדם נהרגו (בהם שני תיירים אמריקאים), 22 נפצעו. המתקפה תוארה כ"אירוע הדמים הקשה ביותר של יהודי צרפת מאז מלחמת העולם השנייה". בגין הזהיר את ממשלת צרפת כי אם לא תדע להגן על אזרחיה היהודים, ישראל תיאלץ לעשות זאת במקומה.



מו אז, וביתר שאת כיום, פעולות טרור שבהן נרצחים יהודים מעוררות זעם והזדהות בציבור הישראלי, אך גם תחושה של חוסר אונים בקרב המנהיגות
הישראלית, קהילת המודיעין ומערכת הביטחון, במיוחד במוסד. כל פיגוע כזה מעלה מחדש את הדילמה כיצד יש להגן על הקהילות היהודיות ומעורר
שאלות נוקבות. מה יכולה ישראל לתרום לנושא? האם היא בכלל צד? האם היא יכולה להתערב במקרה של פיגועי טרור או תקריות אנטישמיות נגד יהודים,
אזרחי מדינה אחרת? ואם כן, כיצד? בחשאי או בגלוי? כיצד עליה לפעול ולתמרן בתחום הרגיש הזה, בלי לפגוע בריבונות של המדינה הנוגעת בדבר ובלי
להזיק למרקם היחסים בינה לבין ישראל? מדובר במשולש עדין של קשרים, בין ישראל למדינה הנוגעת בדבר והקהילה היהודית.

הגנה בכל מחיר


כמעט מרגע הקמתה, קהילת המודיעין ראתה עצמה לא רק כארגון ישראלי, אלא גם כמגינת העולם היהודי. תפיסה זו נשענה על ההנחה כי כשם שישראל היא מדינת העם היהודי, כך המודיעין הישראלי צריך להיות "מודיעין יהודי". לא מדובר בהגנה ובאבטחה על אינטרסים של ישראל בניכר כמו שגרירויות, חברות ואזרחים השוהים בחו"ל; האחריות הכללית על אלה היא של המדינה המארחת, אך גם ישראל מחויבת להגנתם, באמצעות השב"כ. מדובר בנושא מסובך לאין שיעור, של "תחום אפור": הגנה על ביטחונם האישי של יהודים, שאינם אזרחים ישראלים, וכן אבטחת רכושם ומוסדותיהם.

על פי הנחייתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון, נטל על עצמו הביון הישראלי גם את האחריות לקשר עם יהודים במדינות שבהן היו חייהם בסכנה - מדינות ערביות ומוסלמיות, או שנאסרה יציאתם מהן - מדינות מזרח אירופה וברה"מ. המניע לא היה רק דאגה לשלום יהודי התפוצות, אלא גם אינטרס מובהק: לסייע להם לעלות לישראל. הנחיה זו אומצה על ידי ראש המוסד הראשון ראובן שילוח, ובהתלהבות רבה על ידי מחליפו ב־1952 איסר הראל. בדרך זו המשיכו לדבוק, גם אם במינון מופחת, גם ראשי המוסד לדורותיהם, ממאיר עמית וצבי זמיר ועד היום.

ישאל השואל: מי שמכם? מי הסמיך את ראשי הממשלות בישראל להחליט שטובת המדינה היא גם טובתם של יהודי התפוצות? וחשוב יותר, מי הטיל עליהם את המשימה לפעול למענם? היחידים שיכולים לבקש זאת הם הקהילות היהודיות עצמן. ובמרבית המקרים הן לא ביקשו זאת. וגם אם היו מבקשות, האם יש למדינה זכות לפעול למען מיעוט אתני או דתי שיש לו זיקה אליה, במדינה אחרת? זכות כזו, שכרוכה בהתערבות בענייניה הפנימיים של מדינה זרה ולפגיעה בריבונותה, אינה מעוגנת במשפט הבינלאומי. המשפט הבינלאומי מכיר בזכות להתערב במדינה אחרת רק אם היא מבוססת על החלטות מועצת הביטחון, או על החלטות של ארגון מדינות. אך בן־גוריון ועוזריו לא נכנסו לשיקולים עקרוניים או לדקדוקי עניות משפטיים. הם קיבלו את ההחלטה, שהייתה בעיניהם טבעית ומתבקשת.

למעשה, העיסוק במה שניתן להגדיר כ"מודיעין יהודי" למען יהודי התפוצות החל עוד לפני הקמת המדינה. בתקופת היישוב פעל גוף בשם "המוסד לעלייה ב'", שבראשו עמד שאול אביגור. ב־1952 הוא פורק, והאחריות לפעולותיו נחלקה בין שני גופים שקמו במקומו. האחד היה "נתיב" (או לשכת הקשר) שהוקם במשרד ראש הממשלה ומייסדו היה אביגור. על "נתיב" הוטלה האחריות לקשר עם יהודי ברה"מ וגרורותיה הקומוניסטיות במזרח אירופה.

הגוף השני שנכנס לפעולה היה "ביצור", יחידה שהוקמה במוסד והופקדה על שני תחומים: פעולה למען העלאת יהודים ממדינות ערביות ומוסלמיות, ואחריות
לאבטחתם של יהודים ומוסדות יהודיים ברחבי העולם. בין היתר עמדו בראש "ביצור" שמואל טולדנו (בשנות ה־50) ואפרים הלוי (בשנות ה־70 וה־80), שהיה לימים ראש המוסד. מפקדים אחרים של "ביצור" היו אהרון שרף ושלמה גל. אגב, אחד משליחי "ביצור", יעקב בר סמנטוב, נרצח בשנות ה־80 ליד ביתו בפריז בידי טרוריסטית לבנונית (מהפלג של ג'ורג' עבדאללה).

התפיסה שגובשה בראשית הדרך במוסד הייתה שיש להקים בקהילות היהודיות מעין בקהילות יהודיות. צעירים יהודים הובאו להשתלמויות בישראל ובשובם לקהילותשימשו כמפקדי צוותים ב"מסגרות". 

גם קהילות במערב אירופה הסתייעו בידע ובניסיון שנצבר ב"ביצור" ובישראל כדי לשפר את אמצעי הביטחון שהם נדרשו לנקוט מאז שנות ה־60 מול איומים מצד קבוצות ניאו־נאציות וארגונים פלסטיניים, ובעשור האחרון מול חיזבאללה והאסלאם הפונדמנטליסטי. כמו בדרום אמריקה, גם צעירים יהודים ממערב אירופה הגיעו לישראל להשתלמויות והדרכה.

אפשר להניח, על סמך העבר, כי הפעילות של "ביצור" נעשתה לעתים ללא ידיעה פורמלית של הממשלות. אם אכן כך היו הדברים, המסקנה היא שהמודיעין הישראלי היה מוכן לפעול מתוך גישה של שולי ביטחון רחבים ונטילת סיכונים, גם אם המחיר היה חשש לשיבוש יחסים דיפלומטיים. אפשר להניח גם כי בעבר שיגרו גופי הביטחון מאבטחים ואימנו נציגים של קהילות יהודיות במדינות אחדות לשפר את אמצעי הביטחון שלהן.

המפגע הבודד

אבל הזמנים השתנו. בין שקרו הדברים ובין שלאו, מדינות אינן אוהבות שמפרים את ריבונתן וכל אימת שנודע להן על התנהלות כזו, או אם ייוודע להן בעתיד, הן ימחו וינקטו צעדים נגד אנשי הביטחון הישראלים. במקביל, בשנות ה־ 90 ובראשית המאה ה־21 רשמה ירידה ברמת האיומים נגד הקהילות היהודיות. זה נבע מירידה מסוימת במספר התקריות האנטישמיות באירופה ובדרום אמריקה, וגם מדעיכת הטרור הפלסטיני בחוץ לארץ על רקע הסכמי אוסלו.

הדבר הביא לצמצום בפעילות "ביצור", עד שבמוסד היו בשנות ה־90 קולות וניסיונות שביקשו להביא לפירוקה המוחלט של היחידה. "בשנות ה־90 חשבנו שלא צריך יותר את 'ביצור', שזהו גוף אנכרוניסטי", אמר לי בכיר לשעבר במוסד. על רקע זה נחלשה היחידה, ובמשך כמה שנים פעלה במתכונת כמעט שלדית. אך אז אירעו פיגועי 11 בספטמבר 2001 ובעקבותיהם גם איומי הטרור של "הג'יהאד העולמי" נגד יעדים יהודיים וישראליים בחוץ לארץ. מבחינת
ארגוני הג'יהאד העולמי אין הבדל בין יעד ישראלי לבין מטרה יהודית.

תזכורת לאירועים מרכזיים בגל הטרור הג'יהאדיסטי: באפריל 2002 טרוריסט מתאבד נהג במכונית ממולכדת ופוצץ אותה ליד בית הכנסת היהודי באי ג'רבה שבתוניסיה; בנובמבר 2002 מחבלים מתאבדים פוצצו מכונית ממולכדת בפתח מלון "פרדיס" במומבסה שבקניה; במאי 2003 פעלו בו־זמנית טרוריסטים מרוקאים נגד ארבעה מוסדות יהודיים (או בבעלות יהודית) בקזבלנקה; בנובמבר 2003 פוצצה רשת אל־קאעידה בטורקיה מכוניות תופת
ליד שני בתי הכנסת הגדולים באיסטנבול; ב־2008 תקפו טרוריסטים מוסלמיים את בית חב"ד במומביי; ובשנים האחרונות נחשפו כמה ניסיונות של חיזבאללה והמודיעין האיראני לפגוע ביעדים יהודיים באזרבייג'ן ובמדינות נוספות ששמותיהן לא פורסמו.

גל הטרור הוביל את ראש המוסד דאז, מאיר דגן, להחלטה שיש להעלות את סוגיית הג'יהאד העולמי וסכנתו לישראל ולקהילות היהודית למקום גבוה בסדר היום המודיעיני (צי"ח - ציון ידיעות חיוניות). "ביצור" חזרה להיות יחידה בעלת מעמד מסוים במוסד. עם זאת, אף שסוגיית הג'יהאד העולמי חזרה להיות אחד הנושאים המרכזיים על סדר יומו של המוסד ושל קהילת המודיעין הישראלית, יותר משהיא מתורגמת אוטומטית לפעילות מבצעית סיכולית, היא בעיקר מטופלת במישור המחקרי.
 
נקודת המוצא בעשור האחרון הייתה שהאחריות להגנתם של היהודים ואבטחת מוסדותיהם מוטלת על שירותי הביטחון המקומיים. תפיסה זו התחזקה גם עקב השיפור בשיתוף הפעולה בין ארגוני הביון של ישראל לעמיתיהם בעולם, וגם בשל התגברות המודעות בעולם לאיומים שמציב הטרור הבינלאומי. כחלק ממשימות התיאום הודקו הקשרים עם גורמי הביטחון המקומיים בכל מדינה, שבתחום אחריותם כלולה אבטחת המוסדות היהודיים.

אילן מזרחי, שהיה בעבר סגן ראש המוסד (תחת אפרים הלוי) סבור כי זו הגישה הנכונה ואין לשנותה גם בעקבות האירועים בפריז. "יהודים בתפוצות הם אזרחי המדינות שבהם הם חיים, ועל כן זו חובתה של המדינה 'המארחת' לדאוג לביטחונם", הוא אמר לי השבוע, "יחד עם זאת, היהודים צריכים גם לדעת להגן על עצמם".

בעזרת ישראל?

"ישראל צריכה לדעת להעביר להם מסרים ברורים שהאחריות לביטחון היהודים היא של ארצות המוצא. ישראל לא צריכה להיראות כמי שנוטלת בעלות על יהודים אזרחי מדינות אחרות. עם זאת, עליה גם לדאוג שהקהילות היהודיות יהיו ערניות ויבינו את חומרת המצב".

עד כמה לדעתך נשקפת סכנה לחייהם של שני מיליון יהודי אירופה?

"אני חושב שיש איום על יהודי אירופה. הוא בא הרבה יותר מהאנטישמיות שמקורה באסלאם הרדיקלי - אל־קאעידה, א־נוסרה, דאע"ש, ופחות מהאנטישמיות הנוצרית־ המסורתית. לדעתי, האיום הגדול ביותר על היהודים הוא מצד המפגע הבודד, הקנאי המוסלמי המקומי, שקם יום אחד ומגיב, כפי שראינו גם בפיגועים של השנה האחרונה בבית הכנסת בטולוז ובמוזיאון היהודי בבריסל. המפגע הבודד, או זוג מפגעים שנוטלים יוזמה, גם בלי הכוונה
ממטה דאע"ש או אל־קאעידה, מהווים בעיה לארגוני מודיעין, שמתקשים להשיג מראש מידע עליהם ולסכל פעולות כאלה".

אך האם ישראל יכולה לעשות יותר?

"הקהילות יכולות תמיד לבקש סיוע מישראל להגביר את האבטחה עליהן. הסיוע לא חייב לבוא מממשלת ישראל. אפשר לפנות ולשכור חברות אבטחה פרטיות מישראל. אך אסור בשום פנים ואופן להגיע למצב שבו תוסר האחריות מהממשלה המקומית להבטחת שלומם של היהודים". דומני שזה כבר מה שקורה בפועל. "נכון. ועדיין, לא ניתן להגן על כל חנות או משרד יהודי".