1. האמת, לא התלהבתי מהמערכון המדובר של התוכנית ״הכל שפיט״, על הבחורה שמתחתנת עם מוסלמי, חוטפת ממנו מכות ונרצחת. למה לא אהבתי? גם כי הוא לא הצחיק אותי, וגם כי לא נוח לי לדבר בהכללה על כל המוסלמים כעל מי שמרביצים לאישה שלהם ורוצחים אותה. אבל יותר משלא אהבתי את המערכון הזה, סלדתי מההחלטה לצנזר אותו ובזתי לשתיקה שאפשרה לזה לקרות.

ח׳׳כ זוהיר בהלול, שהוצג לנו תמיד כעיתונאי נאור ומתקדם, גילה לפתע שסאטירה יכולה להעליב לא רק אחרים אלא גם אותך, ותבע מרשות השידור "להפעיל שיקול דעת של היגיון ולפסול את שידור המערכון, שמא חלילה נאבד את הרגישות האלמנטרית כלפי אוכלוסייה שלמה". רוב הצרחנים הרגילים שמזהירים אותנו אחת למבזק חצי שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה וש"טהרן זה כאן", נאלמו דום או שהצטרפו בעצמם לתומכים בצנזורה.
 

באוויר לא נשמע ולו קולו של איש אחד - עיתונאי מוביל, איש אקדמיה שמתעניין בתחום או סתם מומחה לענייני משהו - שיסביר שאף על פי שהוא לא אוהב את הסרטון ואף על פי שהוא לא מצחיק אותו, חייבים לזכור שלאמנות אין גבולות או שחופש הביטוי הוא ערך עליון או משהו אחר מכל הטקסטים האלה שאנחנו שומעים כל כך הרבה פעמים בהקשרים אחרים. כלום. שתיקה של חול המועד נפלה על הדמוקרטים כולם.
 

למה זה קרה? מכמה סיבות. לראשונה שבהן קוראים צביעות. מסתבר שבסוף בסוף, לפני שכל אנשי התקשורת ואבירי הזכויות הם שוחרי דמוקרטיה וליברליזם ופלורליזם, הם קודם כל תבנית נוף האג׳נדה הפוליטית הבסיסית שלהם. וככאלה, כשמישהו מצליח לסתום ליריבים הפוליטים שלהם את הפה, הם קודם כל שמחים. כן חופש, לא חופש, אנחנו במלחמה, ובמלחמה לפני הכל צריך לנצח.
 

אבל יש עוד סיבה אחת חשובה לשתיקה הזאת, סיבה שאותה נכנה כאן בשם הקוד: "זהירות, ערבים". כי זאת יש לדעת, ערבים הם הפרח המוגן ביותר בתקשורת הישראלית. הוראות השימוש המופיעות בקובץ ההנחיות המצוי על שולחנו של כל עורך, מחייבות לעטות כפפות של משי לפני כל טיפול בהם.
 

כך, לדוגמה, ערבים הם האוכלוסייה שאיסור ההכללה החל לגביה הוא המחמיר ביותר. גם כש־450 אלף ערבים יצביעו למפלגה של אחמד טיבי וחנין זועבי, ימשיכו להגיד לנו: "לא כל הערבים הם אחמד טיבי וחנין זועבי״. גם כשאלפים מהם יצאו לצמתים בכל רחבי הארץ ויזרקו אבנים ובקבוקי תבערה על יהודים, כשמנהיגיהם מסבירים לנו שצריך להבין את הזעם שלהם, יגידו לנו שזה לא כולם ושצריך להיזהר בהכללות. גם כשהם מניפים בכל אירוע דגלים של האויב, יכריחו אותנו להמשיך למחזר את הקביעה המופרכת, שלפיה יותר מכל הם מרגישים ישראלים וחפצים בדו־קיום. מה עוד לא נאמר על הדרכים הפתלתלות שבהן מייגעים את מוחם עורכי החדשות כדי לספר על האבנים ש"נזרקו" ועל בקבוק התבערה ש"הושלך", העיקר לא להגיד מי השליך אותו, כדי שלא נצטרך לספר שמדובר בערבי ונעליב את המגזר כולו.
 

התקשורת הישראלית מעולם לא תהתה בקול מדוע יהודי שמאבד את דרכו ונכנס בטעות לשכונה ערבית חייב באופן אוטומטי להיות מועמד ללינץ', ואיזה חינוך מביא את הערבים לנהוג כך. שום תוכנית לא העזה לשאול מדוע כשנער גבעות זועם על ג'יפ של חיילים ומפנצ'ר אותו הוא מפגע ארור, וכשצה"ל מציב סוללה של "כיפת ברזל" בעמק יזרעאל ומהכפר הסמוך יוצאים ערבים ותוקפים את חיילינו באבנים, מובן ש"הצבת הסוללה גרמה לזעם בקרב בני הכפר".
 

שמירת כבודם של הערבים באשר הם ערבים לא מאפשרת להילחם על זכויותיהן של הנשים הבדואיות המושפלות, משום שאם נסייע להן, נצטרך להזכיר מי הוא זה שפוגע בהן. בשל אותה הקפדה ומאותן סיבות, אי אפשר לתקוף את הפולקלור הערבי הקרוי נקמות דם, אותה מסורת רצחנית עתיקת יומין שבגללה מקפדים את חייהם מדי שנה עוד ועוד אנשים על שטויות. אי אפשר לדבר על כלום, כי יש כאן ערבים והם עלולים להיעלב.
 

זוכרים את החתונה של מחמוד ומורל, הערבי והיהודייה, לפני כחצי שנה? כל עיתונאי ידע שמחמוד הוא סוחר סמים שנדון ל־40 חודשי מאסר ונושא על גבו עוד שנה על תנאי (שרגע אחרי החתונה הופעל אחרי שנעצר ובחזקתו קוקאין), אבל חוץ מכלי תקשורת ימני או שניים, איש לא סבר שיש בעיה עם זה ששרת הבריאות באה לחגוג עם סוחר הסמים הזה בחתונתו. למה? כי מחמוד הוא ערבי. ואל הערבים מתנהגים בתקשורת אחרת.


גבולות הקונצנזוס

ההחלטה להסיר משידור את המערכון של "הכל שפיט" על המוסלמי הרוצח חוזרת אל השאלה הבסיסית: מי קובע כאן את גבולות הטעם. מי הם הסלקטורים הניצבים בכניסה למועדון הדעות. והתשובה על השאלה הזאת ברורה וחדה. זה עשרות שנים מתנהל כאן שלטון טרור אלים של משטרת מחשבות תרבותית. היא קובעת מי נכנס למועדון ומי נשאר בחוץ. היא מגדירה מה עומד בגבולות הפוליטיקלי קורקט ומה לא. היא מחליטה שאחינועם ניני, שנפגשת עם מי שמשלם מדי חודש שכר למחבלים רוצחי יהודים, נמצאת בצד הנכון, ואריאל זילבר בצד השני.
 

היא פוסקת שסטטוס שמציג את השר גדעון סער מקעקע מספרים על ידיהם של המסתננים מאפריקה הוא סאטירה נוקבת, ולעומת זה אנשי ועד מתיישבי השומרון שמשתמשים בדימויים נאציים הם גועל נפש. היא חורצת שלהציג את ח"כ יעקב כ"ץ־כצל'ה כ"צייד היהודים" מהסרט "ממזרים חסרי כבוד" ולשים בפיו את הביטוי "העבודה משחררת" זה הומור לגיטימי, וכל הומור מקביל שמנסה לחקות את זה מהעבר הפוליטי השני יקבל בראש כתבה נוזפת בחדשות.

היא קובעת ששולמית אלוני יכולה להגיד: "החרדים יונקים מאותם יצרים אפלים שמהם ינקה הזוועה הנאצית", או ״נתניהו הוא תלמיד מצטיין של גבלס״, ועדיין להיחשב מי שהיא נחשבת, ואחרים שיזכירו משהו שמתחרז עם השואה יוקעו מיד מהשיח הציבורי.
 

המתנחלים נרצחים כבר עשרות שנים על ידי טרור ערבי, ילדיהם הם קורבנות לפיגועי אבנים ובקבוקי תבערה, ועדיין אין תוכנית סאטירה - מ"ניקוי ראש" ההיסטורית ועד ימינו אנו - שלא תראה את המתנחלת ההריונית האוחזת עוזי או M16 כסכנה היחידה לשלומו של כדור הארץ. גם אלף יהודים שיירצחו על ידי ערבים ביהודה ושומרון לא ישכנעו את ה"ארץ נהדרת" התורנית להפסיק להציג אותם כרוצחים חובבי דם, ואת הערבים בני עמם של הטובחים כמסכנים שעליהם מגהצת המתנחלת היהודייה.
 

את המערכונים השקריים והמסיתים האלה, שהסבו במשך השנים נזק עצום ובלתי הפיך לדמותה של האוכלוסייה היהודית ביהודה ושומרון, איש לא חשב מעולם לצנזר. שאלתם את עצמכם איך אחרי כל כך הרבה שנות פיגועים וכל כך הרבה ערבים רוצחים אין מערכונים שבהם נראה הערבי כצד האלים, זה שבידו סכין או קלצ'ניקוב? איך זה שמעולם לא חשב מישהו כאן שזה יכול להיות בסיס למערכון מצחיק? הרי זה לא באמת מופרך לעשות את זה.
 

וכשבודקים כמה מתנחלים רצחו וכמה מוסלמים רצחו ורוצחים בכל רגע נתון בכל רחבי הגלובוס, האם זה באמת תלוש מהמציאות לצפות גם לסאטירה שונה?
 

גזענות מובחנת

התשובה פשוטה. סאטירה לא באה להצחיק סתם. סאטירה באה לקדם תפיסת עולם. זה מה שהיה ב"ניקוי ראש", זה מה שהיה ב"החמישייה הקאמרית", זה מה שקורה ב"ארץ נהדרת" וב"גב האומה". מולי שגב, יוצר "ארץ נהדרת", היה הגון דיו כדי להגיד את הדברים באופן ברור אחרי מערכת הבחירות של 2013, כשהודה: ״המטרה שלנו הייתה בנט״, כי ״מתחת ל׳אח שלו' ולהייטק יש אורית סטרוק ועתיד נטול תקווה״.


לקדם תפיסת עולם. גב האומה. צילום: יח"צ
 

וכששגב נשאל באותו ראיון ״האם תרמתם לבלימה שלו בבחירות?", הוא השיב ביושר: "אולי נתנו את השני גרוש שלנו, ובמובן הזה יש לנו תחושת סיפוק מסוימת".


ומכיוון שסאטירה היא קודם כל תפיסת עולם פוליטית, ומכיוון שלכל הממונים על קביעת הטעם יש אותו טעם פוליטי, מכאן נגזר הכל ומכאן ברור הכל. כל אלה שזועקים שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה הם אלה ששולטים בכל המיקרופונים ובכל תוכניות הסאטירה, ובזמן הפנוי שנותר להם הם עסוקים בלסתום את הפה של כל מי שחושב אחרת מהם.
 

התגובה המביכה ביותר למערכון המצונזר של "הכל שפיט", תגובה שהיא סאטירה מוצלחת בפני עצמה, הייתה זו של איש עיתון "הארץ", רוגל אלפר, שניסה להסביר לעצמו למה מערכונים על מתנחלים זה בסדר ומערכונים על מוסלמים לא. "מתנחלים הם ציבור מובחן עם נורמות התנהגותיות אופייניות", כתב בטוויטר, "ואילו ערבים הם גזע של מאות מיליונים".


הגזען הקטן שכח לסגור את הדלת ותראו מה יצא לו. מאות אלפי היהודים המתגוררים ביהודה ושומרון הם בעיניו "ציבור מובחן עם נורמות התנהגותיות אופייניות". עם יד על הלב, מר אלפר, יצאת פעם לטיול שנתי או לסתם משימה עיתונאית אל מעבר לגבולות נחל איילון? דני דיין והבחור שפינצ'ר את הג'יפ ביצהר, הרבנית הדסה פרומן ומיכאל בן ארי, בני כשריאל ממעלה אדומים והרב יצחק גינזבורג, בנצי גופשטיין וארבעה וחצי האחוזים שהצביעו לבוז'י ולציפי באריאל, כולם נראים לך אותו דבר? כולם "ציבור מובחן עם נורמות התנהגותיות אופייניות"?
 

צנזורה מרצון

ההחלטה של רשות השידור להעלות את התוכנית "הכל שפיט" הייתה החלטה אמיצה, בניגוד גמור להחלטה הפחדנית שהתקבלה שם בשבוע שעבר, להוריד את המערכון על המוסלמים. כי ההחלטה הראשונה באה ממקום של מי שמבין שלא יכול להיות שאחרי 70 שנה כל מערכוני הסאטירה נראים אותו דבר, חושבים אותו דבר ובאים מאותו מקום פוליטי.
 

וההחלטה השנייה נובעת מהפחד לשבור את האיסור לומר מילה רעה על ערבים, איסור שחל על הגזרה כולה, ממהדורות החדשות ועד לתוכניות הסאטירה. והצנזורה העצמית הזאת, צנזורה מרצון, היא תמיד המסוכנת ביותר. וכשרשות השידור מגינה על עצמה וטוענת: "המערכון המדובר חורג מאוד מגבולות הטעם הטוב גם של תוכנית סאטירה", היא יודעת שזה קשקוש ושאם חריגה מגבולות הטעם הטוב הייתה קריטריון למשהו, 90% מהמערכונים ששודרו כאן מאז ומעולם לא היו רואים מסך.
 

2. השבוע העלה אתר "וואלה" סוג של ראיון או שיחה מצולמת שקיימו ביניהם מגיש "מה בוער" בגלי צה"ל, רזי ברקאי, והעורכת שלו נורית קנטי. בשבוע שעבר הזכרתי כאן שבטור אישי ששודר בתוכנית ביקרה קנטי מאזינים שטילפנו לרדיו וביקשו דיון מאוזן יותר בעניין המסתננים. קנטי כעסה, טענה שלא הבנתי נכון את מה שאמרה (הבנתי מצוין), ואז הגיע האייטם הזה ב׳׳וואלה" שבו דיברו ברקאי וקנטי על המאזינים שמצלצלים אל המערכת עם טענות שונות ואמרו עליהם שהם "נובחים". אם האמירה האחרונה הייתה עומדת לבדה, לא הייתי מתעכב עליה. פליטת פה. קורה. כשזה קורה פעמיים בתוך שבוע, זה מתחיל להיראות כאילו במערכת "מה בוער" לא כל כך מכבדים חלק מהמאזינים, אלה שיש להם ביקורת על מה שהם שומעים.
 

אבל זה באמת שטויות. הקטע המעניין בשיחה של ברקאי וקנטי היה זה שבו הודו השניים שכל המתלוננים על התוכנית באים כולם מאותו מחנה פוליטי. אם פעם היה מספר לנו המגיש: "כל עוד התלונות באות משני הצדדים, אני יודע שאני עושה את עבודתי נאמנה", עכשיו אנחנו בסיפור אחר. "מעולם לא הגיע לקונטרול טלפון של איש שמאל שרוטן למה אתם מראיינים את הימני הזה", העידה קנטי, "הטלפונים האלה שאנחנו מקבלים רק מצד אחד של המפה", הוסיף רזי, "...כן, הטלפונים שאת מקבלת זה טלפונים של נביחות בעיקר מצד ימין".
 

עכשיו, הנה שאלה שדורשת חשיבה. אם כל הטלפונים של המאזינים המתלוננים מגיעים כולם מאותו צד פוליטי, מה זה אומר לדעתכם על התוכנית? אז זהו, שלדעתו של רזי, זה לא אומר כלום. זה אומר רק על המתלוננים. "...יש אצל אנשי השמאל, לפחות אנשי השמאל שמאזינים לנו, איזה סוג של ריספקט להגינות שלנו, והם לא ינבחו עלינו בטלפון". אתם הבנתם את זה?
 

3. אם אני מזכיר בפעם השנייה בטור הזה את רוגל אלפר, זה לא בגלל החשיבות שאני מייחס לו, אלא רק משום החשיבות שאני מייחס לעיתון "הארץ", שנותן לאנשים כמוהו במה. לפני שבועיים כתב אלפר טור ביקורת רוטן במיוחד על ערוץ 20. הטור הזה, אני חייב להודות, הצחיק אותי כבר בתחילתו. "קשה שלא להתרשם מכך שבערוץ הזה נהוגה סלקציה פוליטית בעליל בבחירת מנחים", כתב, "וטרם נמצא במשדרי האקטואליה שלו מנחה המוכר כשמאלני".
 

יכולתי ללעוג כאן לאלפר, שמבקר ערוץ שהוא כנראה לא באמת רואה, שכן בחודשיים שקדמו לבחירות הגשתי בערוץ תוכנית אקטואליה יומית משותפת עם אטילה שומפלבי, איש YNET, שלא ממש נמנה עם חוגי גוש אמונים. אבל נעזוב את זה. מה שבעיקר שעשע אותי זה שמבקר הטלוויזיה הוותיק הזה רואה כבר עשרות שנים את הערוצים האחרים ולא שם לב ל"סלקציה הפוליטית" הנהוגה בהם ולעובדה הבסיסית שבערוץ 10, לדוגמה, "טרם נמצא במשדרי האקטואליה מנחה המוכר כימני".
 

אבל לא זה באמת מה שמפריע לרוגל אלפר בערוץ 20. מה שמפריע לו זה ש"בכל רגע, בכל תוכנית, מתנוסס דגל המדינה בפינה השמאלית התחתונה של המסך".
 

"מה הוא עושה שם, על המסך?", שואל מבקר הטלוויזיה, "האם ערוץ 20 רוצה שצופיו ייעמדו ויצדיעו לו? האם הוא מתיימר לייצג את ישראל האמיתית והלאומית בנוף טלוויזיה שבו הוא מוקף בערוצים שמאלניים בוגדניים? האם הצפייה בו משולה להצהרת נאמנות למדינה?". לאלפר יש גם רעיון מה לעשות בדגל הזה, אם רק יתאפשר לו. "בא לי לתלוש את הדגל הזה משם. הוא מזכיר, למרבה האירוניה, ערוץ ממלכתי במשטר ערבי רודני. עוד סממן פאשיסטי קטן".
 

יכול להיות שאני מגזים ביחס שאני מעניק כאן לאלפר, מי שרק לפני חצי שנה בישר לנו שהחליט לעזוב את הארץ בגלל כל הדברים הרעים שיש בה, ומהכתיבה שלו עולה שהוא בכל זאת מתקשה להיפרד מאיתנו. אבל משהו רע קורה למדור ביקורת הטלוויזיה של "הארץ". אם נזכרים בטקסט של רוית הכט, שכתבה שם לא מכבר על אלי ויזל שהוא "בובת סמרטוטים מהשואה", ובטקסט של מורן שריר, מבקר הטלוויזיה הקודם, שהחנוכייה שמוצבת באולפני החדשות בחג החנוכה נראתה לו יהודיות נזרי, נראה שנוער הגבעות של "הארץ" השתלט סופית על המדור הזה.