1. ההיסטוריה של משרד המשפטים מנוקדת בבעלי תפקידים ששילבו את תפיסת העולם הפוליטית שלהם בעבודתם השוטפת. יש בהם שעשו את זה באמצעות חוות דעת שהנפיקו ויש דרך עמדה שהביעו בבית המשפט. יש מי שהיו בוטים ויש מי שבחרו ללכת על הגישה האלגנטית. כמעט לכולם הייתה התבונה, ואולי אף הצניעות, לעשות את הדברים בתוך השוליים הרחבים למדי שמאפשרים כללי המשחק. ואז הגיעה דינה זילבר.

זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שוברת משבוע לשבוע שיאים חדשים. נדמה שכבר שנים ארוכות לא היה במשרד המשפטים מישהו שעשה את זה כמוה, כך מהמקפצה. זילבר היא חברת אופוזיציה לכל דבר ועניין. די לרפרף במכתבים ובחוות הדעת שחיברה בשנה האחרונה כדי להבחין שכל מי שיצא וכל מה שייצא מבית מדרשו של המחנה הלאומי - לא מחליק לה טוב בגרון. 


גם בסטנדרטים שאליהם הרגילה אותנו, שמדרדרים את לשכת היועץ למחוזות פוליטיים של ממש, מה שעשתה זילבר השבוע היה בבחינת חצייה של הקווים האדומים כולם.


ביום רביעי הצביעה הכנסת על הצעת החוק של ח"כ בצלאל סמוטריץ', להסדרת פעילותה של החטיבה להתיישבות. הצעת החוק הזאת עלתה לדיון בתחילת השבוע בוועדת השרים לענייני חקיקה, וזכתה לרוב. קודם להצבעה הבהירה נציגת היועץ המשפטי לממשלה כי משרדה מתנגד להצעה. שרי הממשלה  החברים בוועדה האזינו לדבריה רוב קשב, אבל לא השתכנעו. 
 

ביום שלישי, יום לפני ההצבעה במליאת הכנסת, פנתה ח"כ מרב מיכאלי מהמחנה הציוני במכתב לזילבר וביקשה ללמוד ממנה את עמדתה בעניין הצעת החוק. אין לי יכולת לקבוע כי מה שקרה מכאן והלאה היה תרגיל פוליטי שסוכם בין השתיים, הפוליטיקאית מיכאלי והמשפטנית זילבר, אבל היו לו מאפיינים של תרגיל שכזה. מיכאלי ביקשה לקבל את עמדת זילבר וזילבר, במהירות שיא, הניחה מהיד את כל עיסוקיה ומיהרה להשיב בפירוט עוד באותו יום. 

לא סתם להשיב. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה הסבירה למיכאלי למה צריך להצביע נגד החוק שמעמידה הקואליציה להצבעה. זו הייתה התערבות גסה בהליכי חקיקה של הכנסת. גם זילבר, שחיברה ספר על היועצים המשפטיים לממשלה לדורותיהם, תתקשה להיזכר מתי בפעם האחרונה מישהו מהם שיתף פעולה כך עם האופוזיציה, במטרה להפיל חוק שהממשלה מניחה על שולחן הכנסת.


קיבלה הסבר מהיר למה להצביע נגד החוק. ח"כ מיכאלי. צילום: פלאש 90 

ואולי, תשאלו, זיהתה המשנה ליועץ שמדובר בהצעה בלתי חוקית ובלתי חוקתית והיא מבקשת להתריע מפניה בשער בת רבים? זהו, שמקריאת מכתבה של זילבר עולה שאין מדובר בכך. זילבר, משפטנית בכירה בשירות המדינה יש להזכיר, כלל לא נדרשת לנימוקים משפטיים. המכתב שלה מנסה להפיל את החוק בטענות פרוצדורליות. ממילא, היא מסבירה לח"כ מיכאלי, הוחלט לפני חודשיים על הקמתה של ועדת מנכ"לים שתבחן את סוגיית החטיבה להתיישבות, "לפיכך, סברנו כי...אין מקום לקדם הצעת חוק פרטית, אשר מהותה ועניינה נתונים עתה לבחינה וליבון בוועדה ממשלתית". ומה אם הממשלה מחליטה עכשיו שלא בא לה ועדת מנכ"לים? אסור לה? מה למשנה ליועץ המשפטי ולעסק הזה חוץ מהרצון להילחם בחטיבה להתיישבות? 
 

ויש עוד משהו חשוב שצריך להגיד בהקשר הזה. זה זמן רב מתנהל דיון סביב הדרישה לשקיפות הדיונים בוועדת השרים לחקיקה. אני כשלעצמי תומך נלהב במהלך הזה. הרעיון שהחלטות מתקבלות בוועדת שרים כאשר לנו, האזרחים, אין מושג מי הצביע בעד, מי נגד, ומאילו נימוקים, הוא בלתי נסבל. כעת נחשו מי היה עד היום ראש וראשון למתנגדים לפרסם את חוות הדעת של היועץ, המונחות על שולחן ועדת השרים לחקיקה? נכון, היועץ המשפטי לממשלה בעצמו. הוא גם לא היה מוכן שחוות הדעת הללו יועברו לעיונם של הח"כים. עד השבוע. השבוע הבהירה זילבר שההתערבות בהליך ההצבעה בכנסת כל כך חשובה לה, עד שהיא מוצאת לנכון לפרט בפני ח"כ מיכאלי את חוות הדעת של היועץ כפי שהוצגה בוועדת השרים, על כל פרטותיה ודקדוקיה. 
 

לטובת מי שסבור שמדובר במעידה בודדת של המשנה ליועץ ולטובת מי שפספס את הפרקים הקודמים בסיפורי זילבר, הנה לקט קצר. לפני כחצי שנה פרסם נחום ברנע בטורו ב"ידיעות אחרונות" את הסיפור הבא: "ראש סיעת הבית היהודי איילת שקד ראתה השבוע את אחת מבכירות הפרקליטות. 'בממשלה הבאה', אמרה שקד, 'אני אהיה שרת המשפטים, אני אבוא אליכם כדי להרוס אתכם'". שקד, אז עדיין חברת כנסת מן המניין, רתחה מזעם ומיהרה להכריז כי מעולם לא אמרה דברים שכאלה. ברנע, שהודה שלא בדק היטב לפני הפרסום, נאלץ להתנצל בפני שקד, להודות כי "המשפט לא נאמר על ידה, הוא נאמר על ידי חברת כנסת אחרת ולא בדיוק בנוסח הזה", וגם לגלות ש"מקור במשרד המשפטים הטעה אותי".

יום אחד עבר לפני שח"כ מירי רגב מיהרה להודיע שאומנם הדברים לא נאמרו בנוסח שפרסם ברנע, אבל היא זו שהשמיעה אותם. רגב לא הסתפקה בזה. היא גם שחזרה מי נכח באותה ישיבה סגורה ומצומצמת שבה נאמר המשפט המדובר והכריזה כי "המקור במשרד המשפטים", שניסה לבצע סיכול ממוקד בח"כ שקד ושעליו הסתמך ברנע, הוא לא אחר מאשר המשנה ליועץ, דינה זילבר. זילבר הכחישה אז את הדברים. אני מסופק עד כמה שקד, היום שרת המשפטים והממונה עליה, קנתה את ההכחשה ההיא.  
 

לפני כמעט שנה פרסם אחד מאתרי האינטרנט כותרת שטענה שמח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר, העדיף שבאירוע לסיכום צוק איתן שערך לחטיבה ישיר הזמר משה פרץ ולא הזמרת שרית חדד, משום שבגבעתי יש חיילים דתיים המעדיפים להימנע משמיעת שירת נשים. במהירות האור התברר כי מדובר בקשקוש עיתונאי, שבאותו טקס תשיר ממילא להקה צבאית שיש בה זמרים וזמרות, ושליום הכיף של החטיבה שנערך באותו שבוע הזמין וינטר את הזמרת רוני דלומי. בדקה וחצי שהבלון הזה שהה באוויר, בטרם התפוצץ, הספיקה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לשגר מכתב חריף וזועם לרמטכ"ל ולפרקליט הצבאי הראשי. 
 

"אם אכן נכונים הדברים, הרי שמדובר בהחלטה פוגענית, הסותרת את עקרון השוויון שבו מצוות כלל רשויות הציבור בישראל, ולפיכך מנוגדת לדין", כתבה זילבר לראשי צה"ל על סמך אותן כמה שורות שקראה במבזק באינטרנט. "מתן הכשר על ידי דרג פיקודי בכיר ביותר לפרקטיקה של הדרת נשים, לפרקטיקה של הקצנה ובידול באירוע של חטיבת גבעתי, שסימלה מאז ומתמיד את כור ההיתוך של החברה הישראלית, פוגע ברגשותיהם של חיילים וחיילות רבים, ואף של מעגלים רחבים בחברה הישראלית האזרחית המשקיפים בדאגה על המרחבים הציבוריים המשותפים ההולכים ומתכרסמים". 
 

עד שהמכתב הגיע ליעדו הובא הברווז העיתונאי למנוחות וכל מה שנותר אחריו היה זיכרונה של אותה מבוכה שגרמה זילבר ללשכת היועץ. זילבר עוד לא הספיקה להתקרר מהמהומה ההיא, ויומיים־שלושה אחר כך כבר עוררה את הפרשייה הבאה. זה היה כשמנכ"ל מינהלת השירות הלאומי־אזרחי, שר שלום ג'רבי, החליט אחרי מבצע צוק איתן לבטל את אישור "גוף מפעיל" שניתן לארגון בצלם, אישור המאפשר לארגון להסתייע בפעילותו במתנדבים של השירות הלאומי. 
 

ג'רבי סבר אז שלא הגיוני שמדינת ישראל תשלח על חשבונה מתנדבים, שבמקום לשרת בצה"ל ישרתו בארגון המסתובב בעולם, מכפיש את חיילי צה"ל ומסייע לארגונים בינלאומיים להגדיר את לוחמיו כפושעי מלחמה. אלף ארגונים ועמותות מרגישים בכל יום שהמדינה, על זרועותיה ורשויותיה, פוגעת בהם. רובם פונים לבית המשפט או שולחים מכתב ליועץ המשפטי לממשלה ונכנסים לעמדת המתנה. רק מתי מעט זוכים לטיפול VIP כמו שהעניקה זילבר לבצלם. 
 

שני רגעים עברו מהרגע שהגיע המכתב של בצלם למשרד המשפטים עד שזילבר שיגרה לג'רבי מכתב דחוף המודיע כי ההחלטה שלו "מעלה שאלות משפטיות לא קלות". אחר כך, כשהתערבה בהחלטתו וביטלה אותה סופית, פתחה את החלטתה בציטוט משיר של אהוד בנאי. "את מה שאני רואה לבן, אתה רואה שחור...מה שבשבילי שלום, לך זו מלחמה". ההסבר היה מובן וברור. אצל זילבר, גם כשמדובר בצה"ל, אין טוב ורע, אמת ושקר. בצלם מפיץ כי צה"ל מבצע פשעי מלחמה? בצלם מעביר חומרים נגד צה"ל לגופים שונים בעולם? אז מה? כל אחד רשאי לחשוב על צה"ל מה שירצה ולפעול נגד צה"ל ככל שירצה, וככל שזה תלוי בזילבר - מדינת ישראל גם צריכה לממן את העמדות כולן ואת הפעילויות כולן. 
 

ועוד הערה לטובת מי שלא הבין עד הפסקה הזאת עד כמה עמוקה הבעיה. השבוע, בהתאם להסכם הקואליציוני בין הבית היהודי לליכוד, הוקמה ועדה שתבחן את הסדרת הבנייה ביהודה ושומרון. משרד ראש הממשלה שלח אל הוועדה את מזכיר הממשלה, משרד החקלאות שיגר אליה את מנכ"ל המשרד, משרד הביטחון את היועץ המשפטי של המשרד, ורק שרת המשפטים איילת שקד בחרה בד"ר חגי ויניצקי, עורך דין פרטי. מה זה אומר? פשוט מאוד. שרת המשפטים הייתה היחידה שלא יכלה לסמוך על המשרד שלה שייצג את עמדותיה כמו שצריך. 


2. לפני כמה ימים הודיע שר החינוך נפתלי בנט על סיום העסקתו של ד"ר ניר מיכאלי, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד, והתגובות הצפויות לא איחרו לזרום. רזי ברקאי העיר לשר החינוך שהוא מפטר אותו כי הוא שמאלן. בעיתון "הארץ" קבעו שאף שמיכאלי מוכר "כאיש בעל דעות שמאל" הוא "לא עסק בהתוויית מדיניות שניתן להגדירה כמוטה פוליטית שמאלה", וציטטו "גורמים במזכירות הפדגוגית המתנגדים לפיטורים", שאמרו ש"מיכאלי היה מנהל מוערך מאוד, ללא קשר לעמדותיו הפוליטיות, וכי חבל שהשתרשה הנורמה שלפיה שרים מחליפים את המינויים של קודמיהם, ולא תמיד על סמך כישורים מקצועיים". 


יו"ר המזכירות הפדגוגית הוא הסמכות האחראית להתוויית המדיניות החינוכית של המשרד ותוכניות הלימודים שלו. בלי קשר לשאלה מי הוא נפתלי בנט ומיהו ניר מיכאלי, ברור לגמרי שאם שר החינוך לא יכול לקבוע מי האיש שיקבע עבורו את המדיניות החינוכית, אין לו מה לעשות במשרד. 
 

אבל מכיוון שבכל זאת עלתה לדיון השאלה מיהו ד"ר ניר מיכאלי, מה דעותיו ולמה זה כל כך נורא אם יישאר בתפקידו, כדאי מאוד לקרוא מאמר שפרסם לפני ארבע שנים עם שלושה שותפים, רק כדי לדעת מה הפסדנו. "לפני שיהיה מאוחר...על קידום החינוך הפוליטי לאזרחות דמוקרטית לנוכח ההתגברות של מגמות לאומניות וגזעניות", קוראים לחיבור הזה. מיכאלי, אם לשפוט לפי המאמר, היה רוצה שבתי הספר יעסקו יותר בסוגיות "הכיבוש" המעסיקות אותו עד מאוד. "התנהגות משפילה כלפי פלסטינים ורדידות ערכית ומוסרית בקרב חיילי צה"ל", הוא קורא לפרק שבו הוא מספר את סיפורם של שני חיילים שהצטלמו עם פלסטינים עצורים בפוזות משפילות. 
 

מיכאלי מודאג מהביקורת שנשמעה כלפי מנהל בית ספר שסירב לאפשר לקציני צה"ל להיכנס לבית ספרו ולדבר על חשיבות הגיוס. מדאיג אותו גם "הגל האחרון של יוזמות משרד החינוך לחיזוק הקשר עם נכסים ואתרים של המורשת היהודית־לאומית, אשר עולה ללא דיון פדגוגי מעמיק על מהות הפרויקטים הללו ועל הסכנה הגלומה בהם להגברת מגמות הלאומנות והמיליטריזם".

רוצה שילמדו את הנרטיב הפלסטיני. מיכאלי. צילום מסך: יוטיוב
 

לד"ר מיכאלי גם מפריע מאוד שמערכת החינוך לא אפשרה למנהלים ללמד אזרחות מתוך הספר "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר: פלסטינים וישראלים". למי שלא מכיר נגיד שמדובר בספר המציג זו מול זו שתי גרסאות, "הנרטיב הישראלי" מול "הנרטיב הפלסטיני", ומשאיר ביניהן שורות ריקות כדי שהתלמידים יוכלו למלא איזה נרטיב מדבר אליהם יותר.
 

מי שמעיין בספר יתקשה לעתים למצוא הבדלים בין הנרטיבים ובין הגרסאות, כשלעתים הפלסטינית היא הידידותית יותר לישראלים מבין השתיים. הנרטיב הישראלי, לדוגמה, מספר על מעשי שוד ואונס שביצעו לוחמים יהודים במהלך מלחמת העצמאות. הוא גם מספר על למעלה מ־250 ערבים שנרצחו בידי אנשי אצ"ל ולח"י בדיר יאסין. הנרטיב הפלסטיני, בהשוואה אליו, מדבר רק על 100 חללים שנמנו במקום. הפרק העוסק בירושלים מלמד כי דוד המלך כבש אותה מ"הערבים היבוסים".
 

מיכאלי חקר ומצא מה מקור הבעיות שלנו. "אם כי לתופעות הלאומניות והגזעניות בישראל יש כמה מקורות והגיונות, דומה שבכולן ניכרת מן הצד האחד, האדרת גדולתה ותפארתה של האומה היהודית, ומן הצד האחר, התנשאות על אומות אחרות".
 

את ד"ר ניר מיכאלי מינה שר החינוך הקודם, שי פירון, להיות אחראי על תוכניות הלימודים של הילדים שלנו. נדמה לי שאם היינו הולכים למשאל עם, רוב גדול של הציבור הישראלי היה מבקש מנפתלי בנט להושיב על הכיסא החשוב הזה איש אחר. 


3. לפני שבועיים שלחה התוכנית "שישי" בערוץ 10 את ניב גלבוע למסע אל מחוזות הגסטרונומיה והקולינריה בגוש עציון. בית קפה אחד, שתיים־שלוש מסעדות מעניינות וחווה ייחודית לגידול פטריות. זו הייתה כתבה שהציגה אוכל מגרה, אנשים מרתקים ועיתונאי אחד שנראה כאילו לא חצה מימיו את נחל הירקון. בעלי המסעדות הציגו בפניו את האוכל הצרפתי שלהם ואת המנה שהם מתגאים בה יותר מכל, אולם גלבוע ראה בכל ביס רק פלסטינים. הוא לא הפסיק ולו לרגע אחד לדבר על פיגועים ועל החלונות המשוריינים שהצטייד בהם כדי להגיע חי עד הלום, כשהוא טורח לציין ש"גוש עציון מוזכר בחדשות בעיקר בהקשר של ירי, מוות וטרור". 
 

למגדלת הפטריות הוא העיר כי מדובר באזור "לא סימפתי". למנהלת בית הקפה הוא סיפר שעבר "שבעה מדורי גיהינום, כל מיני כפרים ואזורים מפחידים" עד שהגיע אליה. לצופים הוא הזכיר שרק שני קילומטר מכאן נחטפו שלושת הנערים. 
 

אני יכול לעשות בקלות כתבה דומה בתל אביב. אני יכול להזכיר בכתבה שעל פי נתוני שנת 2012 יש בתל אביב בכל שנה 25 מקרי רצח, 8,000 דירות ועסקים שנפרצים ו־1,100 אנשים שנשדדים ברחוב, ואז לשאול את בעל המסעדה שאני מראיין איך זה מרגיש לטגן שניצל 500 מ' מהמקום שבו נרצח קשיש או לגלגל סושי 650 מ' מהמקום שבו נאנסה נערה. תל אביב מפחידה, במובנים האלה, פי אלף מגוש עציון, אבל החיים בה חזקים מכל זה. ממש כמו בגוש עציון. אז למה בכל זאת, על המסך, שתי הנקודות הללו נראות אחרת? משום שניב גלבוע מסתובב כל יום בתל אביב, ולעומת זאת לגוש עציון, שעה ומשהו נסיעה משם, הוא לא מגיע אף פעם. וכשהוא כבר מגיע - כולנו מקבלים ממנו את הרושם שלגור שם זה בערך כמו לגור ברובע א־דחייה בביירות. 


ניב גלבוע בגוש עציון. צילום מסך: ערוץ 10

העניין הזה הזכיר לי סיפור אישי. לפני כעשר שנים, כשחגגנו לאמא שלי יום הולדת במסעדה ירושלמית נחמדה, רצה הגורל ובחר לזמן לנו בשולחן הסמוך לא אחר מאשר מבקר המסעדות של העיתון שלי. הפרצוף שלו היה מוכר, שלי קצת פחות, ולפיכך לא היה לו מושג ירוק שקולגה שלו הוא הוא היושב שני מטרים ממנו. 
 

שבועיים אחרי הארוחה ההיא, בעודי קורא עיתון במקום שלפי האגדות גם ראשי ממשלות ואפיפיורים מבלים בו מפעם לפעם, הופתעתי לגלות את עצמי מככב בביקורת המסעדות של העיתון. "מי שמשוכנע עדיין שמתנחלים לא מתעניינים בהבלי העולם הזה, היה צריך לשמוע את השיחה הערה על הפסטה בשולחן שלידנו", פתח המבקר המדופלם את הטור שלו.
 

יומיים אחר כך, ממש במקרה, נפגשנו במסדרונות "מעריב", לראשונה בחיינו. שתי הערות יש לי אליך, אמרתי לו. האחת, שאומנם יש לנו כיפה וכולנו נראים לך די דומים, אבל אנחנו לא מתנחלים. השנייה, שאם אתה באמת חושב שכל המתנחלים מצחצחים שיניים בבוקר עם זמביש, אוכלים לצהריים עצי זית כרותים של פלסטינים וליום הולדתה של אמא מברכים אותה שתזכה להוציא מהדורה חדשה של "תורת המלך", אז לקרוא על העולם שלך יהיה הרבה יותר מעניין מלקרוא על הפסטה שלנו.