אין בדברים שאני עומד להגיד להלן כדי להצדיק במאומה את מעשהו של יגאל עמיר; רצח ראש הממשלה היה מעשה פשע נתעב. בד בבד, אני חייב לומר, שבכל שנה, ב־20 השנים שחלפו מאז 1995, אני נכנס לחרדה מסוימת כשמתקרב המועד שבו מציינים מוקיריו את זכרו. הפסטיבל מתחיל כחודש לפני יום הרצח, והוא נמשך הרבה אחריו, ואני מרגיש שמישהו מנסה להושיב, שוב ושוב, את המחנה שאני משתייך אליו על ספסל הנאשמים, תוך הפניית אצבע מאשימה, המבקשת להדגיש שלא רבין האיש נרצח אלא “מורשתו”.


הפסטיבל השנתי הזה פשוט מחליא אותי. אינני יודע מה היא “מורשת רבין” ואינני מוכן לקוד לה קידה. היא לא הייתה קיימת בעת שהוא נרצח – והיא בוודאי לא קרמה עור וגידים לאחר מותו.
 
רבין, לכל מי ששכח, בכלל לא היה מיוזמי הסכמי אוסלו. המגעים עם הפלסטינים התקיימו ביערות נורווגיה מאחורי גבו. פתח בהם יוסי ביילין בעזרת “מקורביו”, ולאחר מכן הצטרף לחינגה שמעון פרס. רבין, שתיעב את ערפאת, הוכנס בסוד הדברים רק בשלב האחרון. מכאן ש”הסכמי אוסלו” בוודאי לא היו חלק ממורשתו של רבין.
 

לאחר מכן, הורשה ערפאת, איש הדמים הנתעב, לחזור מגלותו בתוניס יחד עם גדודי מרצחיו לרצועת עזה, כדי לתפוס שם שליטה ולהפכה לבסיס טרור. אינני יודע אם זאת הייתה מורשתו של רבין, אבל סמוך מאוד לאחר מכן החלו גלי הרצח ברחובות הערים. עשרות אזרחים חפים מפשע נרצחו בפיגועי תופת יומיומיים של מחבלים מתאבדים, ובכל פעם שזה קרה, רבין נראה יותר ויותר אובד עצות. רבין, בתמימותו, עוד חשב בתחילה שערפאת יילחם בטרור בלי בג”ץ ובלי "בצלם" – ואני תוהה אם לכך מתכוונים מקדשי מורשתו.
 
את “הסכם הביניים” עם הפלסטינים העביר רבין בכנסת לאחר שהוא “גנב” שני חברי כנסת מתנועת צומת. לאחד, גונן שגב, הוא הבטיח משרת שר, ולחברו, אלכס גולדפרב, הוא הבטיח משרת סגן שר – ואני שוב תוהה אם למעשה נוכלות פרלמנטרי זה מתכוונים מקדשי זכרו כשהם מדברים על מורשתו של רבין.
אינני יודע מה היא מורשתו של האיש שנרצח בידי בן עוולה. כלום הוא חשב להקים למרצחי ערפאת “מדינה”? ואם כן, על אילו “שטחים”? גם על שטחים שהוא סייע בכיבושם ב־1948, או רק על שטחים שהוא, כרמטכ”ל, הורה על כיבושם ב־1967?
 
גם לא שמעתי את רבין מדבר על “זכות השיבה” שהפלסטינים טוענים שהיא מצויה באמתחתם – ולכן אני יכול לומר בוודאות מלאה שרבין לא ידע לאן מוליכים אותו באף שותפיו הפוליטיים. 
 
לאחר כל פיגוע – ואחד מהם, שבו נטבחו יותר מ־25 אזרחים, התרחש בלב תל אביב, בכניסה לדיזנגוף סנטר, קרוב לבית שבו נולדתי – הוא נראה יותר ויותר מכווץ, ממש כפי שנראה ערב מלחמת ששת הימים, בעת שסבל מ”הרעלת ניקוטין”.
 
לבסוף, מכל מקדשי מורשתו של רבין אני מבקש לדעת אם הם שמעו מפיו, אי פעם, מה היה חלקו בירי לעבר האונייה “אלטלנה”. הוא היה שם, במטה הפלמ”ח, ביום שבו “התותח הקדוש” הרג 16 מלוחמי האצ”ל – והטביע את אוניית הנשק שיכולה הייתה להעמיד את צה”ל על גדות נהר הירדן כבר בסיום מלחמת העצמאות. ד