יוסי שריד לא ראה הרבה נחת בחייו המקצועיים והפוליטיים. תפיסת העולם שלו הובסה, דרכו הפוליטית הוחמצה, רוב הזמן תפקד כנביא זעם חסר מורא ופשרה, אבל גם נטול השפעה ממשית על הדרך המסוכנת, לתפיסתו, שבה בחרה המדינה שאהב.

מותו של שריד תפס אותי באמצע קריאת "השלישי", ספרו המטלטל של בנו ישי. נדמה לי שדווקא כאן רשאי היה שריד לטעום מנה צנועה של נחת. נמצא לו יורש. שריד ג'וניור משרטט ביד אמן מעשייה דמיונית לכאורה, על ממלכת יהודה החיה על חרבה, מקימה את הבית השלישי, מתנתקת מאומות העולם ומגיעה לקצה האלים, לחורבן הגדול והקשה מקודמיו. אתוס היסטורי בדיוני, שאין אקטואלי וממשי ממנו. זהו קץ הציונות כפי שהכרנו אותה: ליברלית, פרגמטית, חילונית, צנועה. זהו ניצחון היהדות הקיצונית, מתבדלת, נקמנית ומסתגרת. ניצחון המשיחיות, הלאומנות, הבדלנות. ניצחון הקנאים על המתונים. זה נגמר בדיוק כמו בשני הסיבובים הקודמים, רק קצת יותר מכוער. שריד הצעיר עושה את זה בדיוק כמו אביו: ישיר, מדויק, חסר רחמים, נטול פשרות, מכאיב וכתוב היטב.

צר לי על שריד, שהספיק לחזות במפעל ובתקוות חייו נשטפים בגל הקיצוניות וההתחרדות ששוטף את הארץ, אני שמח בשבילו שהספיק לראות איך יוצא חלציו ממשיך בדיוק מהמקום שבו אביו הפסיק (אבל בדרך אחרת: ספרות, לא פוליטיקה).

הכתבים המדיניים והפוליטיים לדורותיהם מכירים את שיחת הטלפון הזו: על הצג מהבהב השם המפורש: יוסי שריד. הוא מחייג ממספר מזוהה. תמיד מספר מזוהה. מספר הטלפון של שריד היה גלוי לכל, ב־144. הוא לא הסתתר מאחורי לשכות אטומות או עוזרים יהירים, הוא היה שם, נגיש לכולם, כל הזמן, מקבל גם את הברכות וגם את הגידופים והנאצות באהבה, שהפכה עם הזמן לתסכול ונרגנות מובנית. אבל הוא גם חייג. כששמו הבהב על הצג שלי ושל רבים מחברי, הלב היה מנתר ניתור קל. כן, זו הולכת להיות עוד אחת מהשיחות האלה. הבריטון העמוק, הקצת צרוד והאטי של יוסי, מזדהה ודורש בשלום בן שיחו, ואז פורש את טענותיו.

כששריד לא אהב משהו שכתבת עליו או על עניינים שעניינו אותו, הוא התקשר. אנחנו רגילים לפוליטיקאים שמתקשרים להתלונן, אבל עם שריד זה אחרת לגמרי. איתו, לא היה טעם להתווכח. הוא היה תמיד מנומק, רהוט, מחודד וחסר רחמים. עם הזמן למדתי שעדיף להודות מיד בהתחלה, להתמקח רק בשלב הטיעונים לעונש, וליהנות מהשיחה. כמה פוליטיקאים מכהנים מסוגלים להגיע לרמה כזו של שיחה, טיעון, רהיטות, שפה עשירה, וכחנות בלתי נלאית, הומור עצמי? לא הרבה. עם שריד, כל שיחת חולין הייתה אירוע אינטלקטואלי. הוא היה מאתגר, נוקב, ציני ומרושע במידה הנכונה. הוא אהב לשמוע את עצמו, אבל במקרה שלו הוא לא היה היחיד. גם שומעיו ידעו להעריך, כמעט תמיד, את רמת הטיעון והעושר התרבותי והלשוני שנפרשים מולם.

יוסי שריד היה אדם ישר עד כאב. אמיץ באופן לא הגיוני. חורץ לשון, לא סופר אף אחד, רחוק מהפוליטיקלי קורקטיות מרחק מזרח ממערב. לא עניין אותו מה כולם חושבים, הוא לא ניסה למצוא חן בעיני אף אחד, הוא התנקש בתוחלת החיים הפוליטית של עצמו על בסיס יומי. הראשון שהתנגד למלחמת לבנון הראשונה, כשכולנו התלהבנו. פרש ממפלגת העבודה ב־84' בגלל עיקרון (הצטרפות לממשלת הליכוד), וסיכל בכך את הקריירה הפוליטית המבטיחה כל כך של עצמו.

עזב הכל ולקח דירה במושב מרגליות על גבול הצפון, לא בשביל הפוזה. צבר אויבים בקצב גדול הרבה יותר ממצביעים. הביט בעיניים כלות ובלשון חדה כתער על מה שקורה למדינה, לערכים, לציונות. והיה צנוע. לא עשה לביתו, לא גזר קופונים, לא תכנן אקזיטים. איש אמת צנוע, ישר, חד וממורמר. הוא אהב מאוד את המקום הזה, אבל שטם את רוב יושביו. בז לעמיתיו הפוליטיקאים, ובצדק. אמר תמיד מה שחשב, בלי עידונים, קיצורי דרך או עיגולי פינות.

הייתי מאחל לו שינוח בשלום על משכבו, אבל אני יודע שזה לא יקרה. שריד לא בנוי לנוח בשלום על כלום. הוא כבר בטח מתקוטט שם למעלה עם אמנון דנקנר.