דפנה נוסעת לארצות הברית. בכיתה י״א כשכולם למדו אנגלית היינו הולכות לבלוקבאסטר ליד התיכון, שואלות איזו קומדיה רומנטית מביכה, עוברות בפיצוצייה לטובת חבילת טים־טם שלא יישאר ממנה זכר ומעבירות שעות בבית שלה בתחזוקת הפנטזיות והחצ׳קונים. היא לא הייתה מהחבורה שהלכה לצופים, אז כשמאסתי בכפיתות מרובעות ובדיבורים על ״האשליות של שבט דן שחושבים שייקחו פרס פעילות במחנה הקיץ השנה״, יכולתי לקרוא לה להצטרף אלי לספסל שמתחת לבניינים השכנים שלנו ולקשקש איתה על החיים, עד שהמוח שלנו היה דייסה. היא לימדה אותי לצייר אייליינר מושלם וגילתה לי את אפל, היא השמיעה לי מוזיקה שלא ידעתי שקיימת והחזיקה לי את היד בבגרות במתמטיקה. עד היום קשה לי להבין מה היא הרוויחה מהקשר הזה.
בצבא קצת נעלמנו אחת לשנייה. שיחות בפערים של שבועיים נראו כמו נצח אחרי תקופת תיכון כזאת ואחר כך בכלל עברנו למצב של שיחה בחודשיים. היא עדיין החברה הכי טובה שלי. אחת כזאת שיכולה להיעלם לשנה ובשיחה הראשונה נתחיל בדיוק מאותה הנקודה שהפסקנו, אחת כזאת שקוראת את המחשבות שלי ויודעת מתי להניח ומתי ללחוץ, מתי להתנצל ומתי לדרוש, מתי להכות ומתי ללטף. במין זוגיות משונה כזו, היא כמעט לא מכירה חברות אחרות שלי ואני לא את שלה, ובכלל אולי אפשר להגיד שאנחנו רקעים בחיים אחת של השנייה, אבל היא החברה הכי טובה שלי. בלי הסתייגות. 
ועכשיו היא נוסעת לארצות הברית. בעלה נשלח על ידי המדינה, והיא ובנם בעקבותיו. זמן השליחות מוגדר ומוגבל, ואני יודעת שיש סיכוי שנדבר עכשיו אפילו יותר ממה שאנחנו מדברות כששתינו באותה היבשת, אבל אני לא יכולה להיפטר מהגוש החונק הזה שנתקע לי בגרון. בלוקבאסטר סגרו את שעריהם, אחרי גיל 24 טים־טם עובר לתחת בלי לעצור אפילו שנייה לעיכול בקיבה, וחברות אמת כבר קשה למצוא בימינו. עם מי אני אלך לספסל לרכל על בנים?

בדיקה קצרה שערכתי העלתה שדרור, הבנזוג, חבר בכ־20 קבוצות וואטסאפ רק של חבריו הקרובים ביותר. בימים הראשונים שלו פה במושב הוא היה מנופף לשלום לכל מי שראה בריצות הבוקר שלו. כל אדם אחר שהיה עושה זאת, היה גורם לאנשים להתקשר למשטרה כדי שתעצור את התמהוני הזה, אבל אצלו הטקטיקה הזו הלכה דווקא לא רע, וכבר הוא הוסיף לרשימת חבריו הקרובים עוד שלושה לפחות בחצי השנה שאנחנו פה. ברצינות, האיש מנצח כל סטטיסטיקה ומוכיח שאפשר ליצור חברויות משמעותיות גם אחרי גיל 30. לפחות חמישה חברים בשנה. זה בלתי נסבל. 
מאז ומתמיד התחבטתי אני בדילמה אם להיכנס לחבורה ולהתפשר על מי שאני, לקבל את הקבוצה כמכלול על שלל חבריה או לרקום קשרים נקודתיים בלבד עם אנשים שאני אוהבת. המיזנתרופיות ניצחה לצערי, והיום כבר אין לי הכישורים הנדרשים להתחבב על קבוצות. זה חסר לי. זה חסר במיוחד כי מיכל עברה לגדרה, איה הייתה בירושלים שנים ארוכות מדי, למאיה יש יותר מדי חיים וחברות ילדות, עובדה שמיד מציבה את כל השאר בליגה אחרת, נעמה עברה לשיקגו, יוני לבולטימור, לגלעד ולי יש לוחות זמנים מתנגשים ואת החברים מהלימודים אני פוגשת בעיקר בתקופות מבחנים שבוודאי לא מאירות אותי באור חיובי מדי. כל אובדן כזה הוא גדול.
כדי לנחם אותי, דרור אומר שהחברים שלו הם החברים שלי. הוא צודק בגדול, אבל גם טועה. בגדול. לחברי ילדות יש נאמנות אחת והיא חזקה יותר מכל חברות אחרת שנרקמת עם השנים. יש להם מין שפה כזאת שאולי כולם מבינים בה את המילים אבל רק הם מבינים באמת את המשמעות שלהן. יש להם את הצחוקים סביב אלה שנשרו מהחבורה עם הזמן ואת הירידות הקבועות אחד על השני שרק להם מותר לבטא כי כל השאר הם אולי אהובים ומוזמנים אבל עדיין אורחים במערכת היחסים הזאת.
אליעד (במלעיל, כמובן), הדבק של הבנים, מקפיד להתקשר לפחות פעם בשבוע לכולם כדי לקבוע קו בסיס של קשר בין כולם. גם אם מישהו חושב להיעלם לצרותיו הוא לא מאפשר לו. לכל אחד מהם אפשר להתקשר בשלוש לפנות בוקר כשנתקעים בלי חלב והם מיד יקפצו להביא מיטבתה. הם יותר מחברים.
זה לא טור חשוב מבחינה מדינית־כלכלית־היסטורית. הנסיעה של נתניהו לאפריקה לא עניינה אותי השבוע, גם לא הרפורמות של האוצר. חברה שלי נוסעת, ולכיוון הזה מופנים כרגע הרחמים העצמיים שלי. הרגשתי שאני צריכה להדליק נורת אזהרה אצל כל מי שלוקח את החברים שלו, אלה שתמיד יהיו שם לא משנה מה, כדבר מובן מאליו. 
קבענו שניפגש בחודש שלפני נסיעתה לפחות שלוש פעמים. לפחות. הימים עוברים ואנחנו לא מצליחות כי אנחנו מעפנות וסדר העדיפויות שלנו עקום והילדים, והעבודה והחיים. ועכשיו יהיו לה חיים אחרים שאני לא אכיר. ובביתי במושב היא עדיין לא ביקרה. ואף על פי  שלא דיברנו תקופה ארוכה, מרגע שסיפרה לי על נסיעתה אני מתגעגעת אליה יותר עם כל שיחה והתכתבות שרק הולכות ונהיות תכופות בשבועות האחרונים. 
הלוואי שתחזור כבר.