צודק הרמטכ"ל גדי איזנקוט כאשר הוא מצביע על אובדן אמון הציבור בצה"ל כאיום החמור ביותר על צבא ההגנה שלנו. אבל מי שאשמה במידה רבה בכרסום שעלול לחול באמון הזה היא דווקא צמרת צה"ל ושר הבטחון לשעבר, משה (בוגי) יעלון, שעשו כמה מהלכים לא מוצלחים בתקופה האחרונה. הסוגיה המטלטלת ביותר היא כמובן פרשת החייל היורה בחברון. כאן ביצעו שר הביטחון הקודם וראשי צה"ל טעות פטאלית כאשר נבהלו מסרטון של בצלם וחששו מפני הטלפון שעלול להגיע מהבית הלבן - וחרצו משפט של חייל עוד לפני שהסתיים התחקיר הצה"לי. אם יש התנהלות שיוצרת תחושת הפקרה ואי צדק מצד הפיקוד הבכיר, זו דווקא ההתנהגות הזאת.
לכך יש להוסיף התבטאויות כמו של סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן, שבאות מאותו מקור פסול - הניסיון להתחבב על גורמים עוינים בחו"ל וקהילת עיתון הארץ. כאשר סגן הרמטכ"ל עורך ביום השואה השוואה של תופעות במדינת ישראל לעידן הנאצי בצורה שגויה ולא חכמה, קשה לבוא בטענות למי שאיבד אמון בשיקול הדעת של הפיקוד הבכיר.
גם מה שנתפס כנקיטת עמדה של צמרת הצבא בוויכוח הפוליטי־מדיני בארץ ואימוץ רוח אוסלו לא מועיל לאמון הציבורי. כך היה, למשל, כשמתאם הפעולות בשטחים, אלוף פולי מרדכי, ואלוף פיקוד המרכז, רוני נומה, המליצו להוציא את צה"ל ממרכזי הערים הפלסטיניות לפי דרישת הרשות של אבו מאזן. מדובר בהמלצה שעומדת בניגוד מוחלט ללקחי מבצע חומת מגן, ששם קץ לטרור של הפרטנר ערפאת. מדובר בהמלצה שטעונה בהשקפת העולם של שמעון פרס, שמי שעומד מאחוריה מאבד כל לגיטימציה רחבה.
ובכלל, ההתיימרות להציג רוח צה"לית שהיא אולי שונה מהרוח של ממשלת ישראל, שגויה ויכולה להתקיים רק בדיקטטורה שיש בה משטר צבאי. בדמוקרטיה אין ערכים לצבא, אלא לחברה. תפקידו של הצבא להילחם, והממשלה והחברה הם שקובעים מהם הקווים האדומים של הגוף הלוחם הזה. אם כי מצד שני טעה גדי איזנקוט דווקא כאשר הוציא את המורות החיילות מצה"ל, כיוון שתפקידו של צה"ל כצבא העם רחוק מלהסתיים. לכן רצוי שהקצינים הבכירים, בראשות הרמטכ"ל, יבחנו, לפני הכל, איך הם עצמם לא תורמים לערעור האמון בהם, ובגללם - בצה"ל כולו.