הסיפור שתקראו פה הוא סיפור עצוב על המקומות שמערכת אכיפת החוק שלנו החליטה לוותר עליהם. על כך שבכל הקשור למפעל הרציחות ונקמות הדם המשגשג בחברה הבדואית, מפעל שדמם של חפים מפשע נשפך בו כמים על בסיס שוטף, המשטרה שלנו החליטה להשלים עם חוקי המדבר. שמה שהיא לא הייתה מוכנה בחיים שיקרה לאזרח ישראלי בתל אביב, אין לה בעיה שיקרה לאזרח כזה או לילד שלו, כשהם גרים בלקיה או בשגב שלום.  

בחסות המשטרה ובברכתה נחתמים בנגב הסכמים מעוררי פלצות האוסרים על אזרחים מסוג אחד להסתובב באזורים מסוימים, תוך הסכמה שאם ייכנסו אליהם, יותר לאזרחים מסוג אחר לרצוח אותם. בידיעת המשטרה מסתובבים אזרחים תמימים כשהשלט המטאפורי "יעד לחיסול" מתנוסס על ראשם. באופן מעשי, משטרת ישראל החליטה שאם היא לא יכולה להילחם במסורת הרצח הבדואית, היא פשוט תכבד אותה. 
הסיפור הספציפי שלנו החל בליל שישי שעבר, כשכמה צעירים ממשפחות שמתגוררות בסמוך ליישוב הבדואי כסייפה נכנסו לעיירה, ונהגו בפראות ליד בית קפה ששייך לבני שבט אל־עמור המקומי. יושבי בית הקפה, ששמעו את חריקות הצמיגים על הכביש, יצאו החוצה, ובין הצדדים החל דין ודברים קולני, שלפי עדות הנוכחים גם גלש להרמת ידיים. כל העניין נמשך זמן קצר, הכוחות הופרדו והצעירים שבאו מחוץ לעיירה נכנסו לרכבם ונסעו מהמקום. במגזר הבדואי מכירים היטב את הפוטנציאל שיש לאירועים כאלה להפוך לסכסוך מדמם, וכבר למחרת בבוקר ישבו נכבדים משני השבטים, ובתום פגישה ארוכה לחצו ידיים והחליטו להשאיר את האירוע מאחור ולפעול, כל אחד בצד שלו, להרגעת הרוחות. 

כמה שעות אחר כך התברר שלא כולם מקבלים את ההסדר הזה. בשבת בערב שבו לאזור כמה צעירים, קרובי משפחה של הנהגים המשתוללים, ותוך כדי נסיעה מהירה שחררו אל האוויר שמעל בית הקפה צרור יריות. יושבי המקום, ששמעו את הירי, רצו החוצה אל הכביש כדי לברר מה פשר הדבר. לרגע הזה חיכה ככל הנראה אחד הנהגים הצעירים, ששעט לעברם בפראות ברכב מסחרי כשהוא דורס את מי שרק אפשר ונמלט. שני הרוגים נותרו על הכביש מבני שבט אל־עמור. עוד אחד, בן שבט אבו חמד השכן, נפגע אנושות ומת שלשום מפצעיו. על הכביש נותרו יותר מעשרה פצועים בדרגות שונות.  
***
בכסייפה, יישוב שבו כמעט 20 אלף תושבים, אין תחנת משטרה. ההנחיות של כוחות הביטחון שמגיעים ראשונים לאירוע מהסוג הזה, מצוות עליהם להישאר מחוץ ליישוב עד לרגע שבו נצברים די כוחות, ממש כאילו מדובר בכניסה לשכם או לג'נין ולא ליישוב ישראלי שנמצא בין באר שבע לערד. כך המשטרה, כך גם מגן דוד אדום. אמבולנסים של מד"א הגיעו במהירות לכסייפה אבל נותרו בצומת הכניסה לעיירה, כשרכבים פרטיים משנעים אליהם החוצה את הפצועים. רק מאוחר יותר, בחסות המשטרה וכשהם לבושים אפודי מגן, הם נכנסו פנימה. 
השבוע שאלתי מישהו שמכיר היטב את הפעילות מול הבדואים באזור, מה בדיוק הבעיה להכניס אמבולנס. הרי החובשים של מד"א לא קשורים לאף אחד מהשבטים. הם הרי בסך הכל באים להציל חיים. "שאלה טובה", השיב לי, "במקרה הזה כל הנפגעים היו מצד אחד. אבל תאר לעצמך מה היה קורה אם על הכביש היו שוכבים פצועים משני הצדדים, והמתנדב של מד"א ניגש ראשון לפצוע משבט אחד לפני הפצוע מהשבט השני. אתה יודע מה היה קורה פה?". 
כך או כך, רגע אחרי רצח שכזה הנוהל ברור לכולם, וקודם כל למשטרת ישראל. חוקי המדבר קובעים ששלושת הימים הראשונים הם ימי "בעירת הדם". הדם רותח, ולפיכך מי מבני משפחת הרוצח שיימצא באזור, דמו מותר. זה אומר שחמש דקות אחרי הרצח מתארגן כל השבט שממנו יצא הרוצח, על נשיו טפו ומיטלטליו, עוזב את אזור המגורים הקבוע שלו ונמלט מהשטח. לאן? כאן נכנסת המשטרה לא פעם לתמונה ומנסה לעזור לקרובי הרוצח למצוא כמה שיותר מהר מקום להסתתר בו עד יעבור זעם. לפני כמה ימים עברתי ליד מקום המגורים של אלו שידוע לכולם שהם הרוצחים. שממה. שקט מוחלט. אין איש. הכל ריק. כולם נעלמו. 
אחר כך הסתובבתי בכסייפה. בצהרי היום נראתה העיירה כמו בני ברק בעיצומו של יום הכיפורים. יש בסיפור הזה יותר מדי שבטים מעורבים. לחלק מהם יש במקום חנויות. לחלק יש עסקים אחרים. כולם מבינים שזה לא הזמן להתערבב זה בזה. הרחובות שקטים. אין תנועה. ארבע ניידות משטרה עומדות ליד בית הקפה שבו התחיל הכל, מוכנות למקרה שמשהו יתפרץ. 

הפנייה לכסייפה. משפחת אל עמור הודיעה מראש שתג המחיר יהיה גבוה במיוחד. צילום: מאיר אבן חיים
ביום שלמחרת הרצח החל המו"מ על הסכם הרגעה ראשוני. שני הצדדים לא יושבים זה עם זה. הכל נעשה באמצעות מתווך משבט שלישי. קרובים לבני משפחת אל־עמור הודיעו מיד עם תחילת המגעים, שהפעם תג המחיר יהיה גבוה במיוחד. ארבעה מבני משפחת הרוצח ייאלצו לשלם בחייהם תמורת כל הרוג של אל־עמור. למה יחס של 4:1? משום שכמה שעות לפני ההתנגשות הקטלנית הושגה הסכמה על הרגעת הרוחות ומי שלא שמר עליה, שישלם.
תג המחיר הזה, אגב, הוא חלק מהמחירון הקבוע גם למקרה שבו משלמת אישה בחייה. על גבר נרצח משלמים ברצח של גבר אחד. על אישה, שהייתה יכולה להביא לעולם ילדים נוספים לשבט שלה, משלמים ברצח של ארבעה מהצד השני.
ומה עושה המשטרה בעניין? משתלבת במרחב. במקום להתיישב על השבט שממנו יצא הרוצח עם אלף שוטרים, לעבור מאוהל לאוהל, מפחון לפחון וממבנה למבנה, לאסוף נשקים, לגבות עדויות ולהודיע לראש השבט שיש לו 24 שעות למסור את הרוצח, המדינה מתייחסת אליהם בתור הקורבן, מושיטה להם יד תומכת ומחפשת להם כמה שיותר מהר מקום יישוב חדש ובטוח יותר. ומכיוון שאין במלאי ערי מקלט שכאלה, שמוכנות לקלוט שבטי רוצחים במקרה חירום, המשטרה מייצרת פתרונות שונים ומשונים, רק כדי לחזור הביתה בשלום. 
רוצים דוגמה? בנובמבר 2006 התפתחה קטטה בין צעירים משבט אל־עמראני ושבט אל־עסאם, שהתגוררו עד אותו יום בחלקות קרובות זו לזו, סמוך לכביש באר שבע־דימונה. כשבסיומן של המהומות נשארה על הקרקע גופה של בן שבט אל־עסאם, לכולם היה ברור מה ייכתב בפרק הבא בספר, ובתוך רגעים קמו אנשי שבט אל־עמראני, מאות בני משפחה, הותירו את בתיהם מאחור ונסו על נפשם.  
מדינת ישראל, שלא יכלה לאפשר לעצמה לראות מאות אנשים, נשים, טף וזקנים מסתובבים בלי מקום לשים את הראש, נחלצה לסייע לבני משפחתו של הרוצח ואיתרה עבורם מתחם ריק מיישוב, על אדמת מדינה, כמה קילומטרים דרומית לרהט. כעבור תקופת מה, כשהם חיפשו דרך להתפרנס, אפשרה להם המדינה גם לטפח חקלאות בכמה שטחים בסביבה. הכל באופן זמני, עד יעבור זעם. 
היום, עשר שנים אחרי, הפך המקום לכפר לכל דבר ועניין, עם עשרות מבנים. מי שיסתובב במקום, לא יעלה בדעתו כיצד ובאילו נסיבות הקימה המדינה את הכפר הזה. חצי קילומטר משם, אגב, יושבת משפחת אל־ווג' עם סיפור דומה להפליא. לפני כ־30 שנה גם הבן שלהם רצח בן שבט שכן, גם החמולה שלהם נאלצה אז לברוח על נפשה כדי לא להיות קורבן לנקמת דם, גם להם אפשרה המדינה לתקוע שם יתד, באופן זמני כמובן, וגם להם יש היום יישוב לכל דבר. 
***
"המגזר הבדואי לא יוכל לכבד את מדינת ישראל, אלא אם כן מדינת ישראל תתחיל לכבד את עצמה ואת החוקים שלה", אמר בזמנו פרקליט מחוז הדרום לעניינים אזרחיים, עו"ד איתי בר, בעדותו בפני הוועדה בראשות השופט אליעזר גולדברג, שעסקה בסוגיה הבדואית.  
וזה בדיוק העניין. ואם נחזור לכסייפה, ואם נוסיף לסיפור את העובדה שבעיירה הענקית הזו אין כאמור תחנת משטרה, אבל אין גם חוקי תכנון ובנייה ואין רישיונות עסק ואין מי שמנקה פסולת ואין שמות של רחובות, תבינו שהמדינה והמשטרה שלה והחוקים שלה הם לא כתובת לכלום, ואף אחד לא סופר אותם. 
ומה שהכי נורא זה שלא מדובר באלימות של המגזר הבדואי כולו. מדובר במיעוט. אחוז קטן, שמוכן לרצוח ולירות בלי אבחנה, מחזיק בגרון את כל 90 ומשהו האחוזים האחרים. ירייה אחת שלו מחייבת את כל השבט שלו לנדוד, לעזוב את בית הספר ואת העבודה ובלבד שלא ייווצר חיכוך בינו לבין משפחת הנרצח. וזה בדיוק מה שהולך לקרות מהיום בכסייפה. בני השבט של הרוצח, שעד היום למדו במוסדות חינוך בכסייפה, יישארו בלי בית ספר. חולים מבני השבט של הרוצח לא יוכלו להיכנס יותר לקופת החולים שלהם בעיירה. בעלי עסקים או שכירים שעבדו שם עד היום, ייוותרו בלי פרנסה. 
ובמקום לשפוך לשם ים של שוטרים כדי לאפשר לחפים מפשע לחיות את חייהם, המדינה באמצעות המשטרה משחקת את משחקי הדם הללו בעצמה וזורמת איתם כאילו הם חלק מספר החוקים שלנו. 
לטובת מי שלא הבין עד עכשיו באיזה אבסורד מדובר, אסיים בשתי דוגמאות נוספות מהיישוב חורה, שיסייעו להמחיש. השבוע עברתי שם ליד גן הילדים בשכונה 10. באזורים רגילים גן ילדים משמש את הילדים. לא בחורה. בחורה יושב בגן הילדים מזכיר המועצה המקומית. גן הילדים הוא המשרד שלו. למה? כי כבר כמה שנים יש סכסוך דמים בין השבט שלו, אבו אלקיעאן, לשבט של ראש המועצה, שבט אלנבארי. אחרי כמה סבבי רציחות הוכרע שמזכיר המועצה לא יוכל להיכנס לבניין המועצה, ושאם הוא ייכנס לשם דמו מותר. 
מאז, הוא ממלא את תפקידו מגן הילדים שבשכונה שלו. המשטרה יודעת את זה מצוין, אבל כל עוד זה מסייע לה להפחית את הסיכוי שיישפך דם וזה גם לא דורש הקצאת כוחות, היא חיה עם זה נהדר. לא סתם חיה. כל הניסיונות להביא לרגיעה בין צדדים נצים מתואמים איתה. כחולי המדים מעורבים בכל מגעי הפשרה, וכשנחתם הסדר שקובע למי מותר להרוג את מי ובאילו תנאים, המשטרה נמצאת תמיד עמוק בפנים, מאשרת בנוכחותה. 
עוד דוגמה? מי שמסתובב בשכונה 9 בחורה, יגלה שאת הכביש שבאמצע השכונה חוסמת חומה גבוהה שנבנתה מפח גלי ומגדרות תיל. מה עושה שם החומה? מפרידה בין שתי חמולות שמסוכסכות ביניהן. את התמונה הזו אי אפשר לפספס. גם אותה המשטרה מכירה היטב. מישהו מכם מעלה בדמיונו את משטרת ישראל מאפשרת להקים חומה כזו, שתחצה ברמת גן רחוב שיש בו שתי משפחות מסוכסכות? לא. אבל כאן מתחיל הכל. המשטרה לא רצתה מעולם להחיל את החוק בנגב. מאז ומתמיד היא חיפשה את הדרך להפריד כוחות בכל מחיר. כשזה מצליח לה, סבבה. כשזה לא, וזה קורה לא מעט, דם של אנשים תמימים נשפך כמים. 
בין לבין, היא מחנכת מאות אלפי אזרחים שאפשר לחיות פה יופי גם בלי להתייחס לעניין המעיק הזה הקרוי חוק. 
2. לפני כארבעה חודשים חשפנו כאן את מסמכי המכרז התפור לחכירת מגרשים לבניית 45 יחידות דיור בעפולה. 309 אנשים הגישו במכרז הזה הצעות בסכומים שונים ובסופו של יום, כשנפתחו המעטפות, התבררו שתי עובדות מעניינות. האחת, שכל הזוכים ערבים. השנייה, שעבור כל מגרש מ־36 המגרשים הדו־משפחתיים שעליהם נערכה התמודדות, הוגשה הצעה אחת גבוהה של מציע ערבי על סך 255,555 שקל. עיון מעמיק במסמכי המכרז העלה כי לא מדובר רק בהצעות זהות בסכומן, אלא שהמציעים הזהים הקפידו לא להגיש שתי הצעות זהות על אותו מגרש, שעבור כל ההצעות הוגש כתב ערבות זהה, על סך 35 אלף שקל, שברוב המקרים היה גבוה ממה שנדרש במכרז, ושכל כתבי הערבות הוצאו באותו יום, 14 באוקטובר, באותו סניף של בנק מרכנתיל בכפר כנא, יישוב שחלק מהמציעים מתגוררים הרחק ממנו. 
בעקבות הדברים עתר אז עו"ד אילן וקנין לבית המשפט המחוזי בשם כמה מהמשתתפים שלא זכו במכרז, וביקש לפסול אותו בטענה שהוא נתפר ושרוב ההצעות הזוכות בו הוגשו בתיאום אסור ופסול. העתירה התקבלה, המכרז נפסל, אבל כעת אנחנו חושפים כאן שבמהלך הדיונים הפרקליטות מכרה לבית המשפט המחוזי סיפורים שלא היו ולא נבראו. 
בשלב כלשהו, במהלך ההתדיינות המשפטית, כשהפרקליטות הבינה שיקשה עליה להגן על ההתנהלות של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), שאישרה את המכרז למרות ההצעות הזהות המרובות, הודיעה הפרקליטות לבית המשפט שבעצה אחת עם משרד המשפטים החליטה רמ"י להזמין לשימוע את המציעים שהגישו הצעות זהות, כדי לבדוק מה פשר העניין ומה יש להם להגיד להגנתם. 
עו"ד וקנין, פרקליטם של העותרים נגד המכרז, שמע את הרעיון וקפץ כנשוך נחש. הלקוחות שלי הגישו תלונה במשטרה נגד מי שתיאמו מחירים, אמר, עכשיו תזמינו את כולם אליכם לישיבה משותפת שבה הם ישמעו אחד את השני ויתאמו עמדות? זה הרי אל"ף בי"ת של שיבוש הליכים. בפרקליטות בדקו את הטענה ושבו לנשיא בית המשפט המחוזי, הד"ר אברהם אברהם, עם תשובה מרגיעה. אין בעיה לבצע שימוע, משום שאין שום חקירה פלילית. 
"לעניין הטענה לשיבוש הליכי חקירה", כתבה עו"ד כרמית דורון, סגנית בכירה א' בפרקליטות מחוז הצפון, "בדיקה שנעשתה מול הגורמים הרלבנטיים במשטרת ישראל העלתה כי תיק החקירה נסגר מחוסר אשמה... בנסיבות אלו ברי כי אין בקיום השימועים כל חשש לשיבוש הליכי חקירה". 

השטח המועמד למכרז בעפולה. סיפורים שלא היו ולא נבראו
עו"ד וקנין קרא את ההודעה הזו והשתומם. ראשית, משום שאיש מהמתלוננים נגד המכרז התפור לא קיבל שום הודעה על סגירת התיק. שנית, היה די מפליא לחשוב שתלונה כזו נסגרת בתוך פרק זמן קצר כל כך ועוד בעילה של חוסר אשמה. כך או כך, ישיבת השימוע שנערכה הייתה אכן ישיבת תיאום מושלמת. עורכי הדין של המציעים המתואמים ישבו בחדר הישיבות כשלקוחותיהם איתם, וניהלו עם אנשי רמ"י את הדיון בישיבה משותפת מרובת משתתפים. אפילו ההצעה הראשונית של אנשי רמ"י להכניס את המציעים אחד אחד ולשמוע מכל אחד מהם את גרסתו בנפרד, נזנחה בסופו של דבר.
חודשיים עברו, והמתלוננים על המכרז התפור הגיעו למשטרה כדי להעביר עוד חומרים מחשידים, בניסיון לבדוק אם ניתן להחיות את התלונה, וגילו להפתעתם שבניגוד למה שסיפרה הפרקליטות לבית המשפט, התיק לא נסגר כלל וכלל והוא נמצא בחקירה. "התיק הנ"ל נמצא בחקירה בחטיבת אח"מ - חקירות", נמסר להם בכתב. 
בדקתי במשטרה שמא נסגר התיק ונפתח בהמשך, ומכאן הטעות של הפרקליטות. לא ולא. מתברר שתיק החקירה לא נסגר מעולם ובעת שבה סיפרה הפרקליטות לנשיא בית המשפט המחוזי כי התיק סגור מחוסר אשמה, התיק היה פתוח ונמצא בחקירה. 
ממשטרת ישראל נמסר: "התלונה המוזכרת בפנייה מוכרת ונבחנת על ידי הגורמים המקצועיים. ככל שתתקבל החלטה בעניינה, תשובה תימסר למתלונן כמקובל ולא באמצעות התקשורת".
תגובת הפרקליטות: "נכון למועד שבו הוגשה ההודעה לבית המשפט ולאחר בירור שנעשה מול גורמי החקירה הרלבנטיים במטה הארצי, עלה כי תיק החקירה נסגר בעילה של חוסר אשמה פלילית. ככל שחל מאז שינוי כלשהו במצב החקירה הוא איננו בידיעתנו".
כאמור, בדיקה שערכתי במשטרה סותרת את הגרסה הזו של הפרקליטות.