צרפת יוצאת למלחמה: דיווח מהטראומה של פריז

אתמול (שלישי) אחר הצהריים נשמעו שוב קריאות רמות של תפילת "אללה הוא אכבר" בפריז. הן לא נשמעו במהלך הפגנה, או חלילה ובמהלך פעולת טרור, אלא בבית הקברות המוסלמי של בוביני, סביב ארונו עטוף דגל הטריקולור של אחמד מראבאט, השוטר שנרצח בדם קר על ידי המחבל שריף קואשי מחוץ למערכת שרלי הבדו.קודם לכן נערך טקס חגיגי ומרגש במטה הכללי של משטרת פריז, במהלכו הניח הנשיא פרנסואה הולנד על ארונות ארבעת השוטרים שנרצחו במהלך שלושת ימי האימה שעברו על פריז את אות לגיון הכבוד - שאותו העניקה באותה שעה ממש בבית הקברות בגבעת שאול, בת זוגו לשעבר, השרה סגולן רויאל, למשפחות הקורבנות היהודים.

זמן קצר אחרי הטקס, ערכו ניצולי "שרלי הבדו" מסיבת עיתונאים במשרדי היומון "ליברסיון" המארח אותם, כדי להציג את הגיליון החדש המופיע היום ושיופץ בשלושה מיליוני עותקים ב25 מדינות, כולל טורקיה ולבנון . בשער הגיליון, למרות הדם שנשפך - שוב מוחמד. הפעם הוא מוחה דמעה ונושא על חזהו את הכרזה שנשאו מיליוני מפגינים בפריז ובעולם : "אני שרלי", תחת הכותרת: "הכל נסלח". "זה לא השער שהעולם רצה, זה לא השער שהטרוריסטים רצו, זההשער שאנחנו רוצים", אמר הקריקטוריסט לוז שיצר את הדמות. "בסך הכל איש קטן בוכה. גם אני בכיתי כשציירתי", אמר, והוסיף "מוחמד שלנו סימפטי הרבה יותר משלהם". במדינה שכה רגישה לסמלים כמו צרפת, אתמול היה יום בהחלט היסטורי.

בפעם הראשונה מאז סיום מלחמת העולם הראשונה, ב11 בנובמבר 1918, קמו כל צירי האסיפה הלאומית, הבית התחתון של הפרלמנט, ושרו יחד את ההמנון הלאומי, על מילותיו המתאימות כל כך לימינו, הקוראות לאזרחים אל הנשק מול "החיילים האכזרים שבאים לשסף את גרונות ילדינו ונשותינו". צרפת במלחמה נגד הטרור, נגד הג’יהאדיזם ונגד האיסלאם הקיצוני, קרא לראשונה ראש הממשלה מנואל ולס לילד בשמו, בניגוד ל"פוליטיקלי קורקט" הצרפתי, ולקול תשואות נציגי כל הסיעות.

אם יום הפגנת המיליונים היה, במידה רבה, יומו של הנשיא הולנד, אתמול הגיע יומו של מנואל ולס, שבא להציג את תוכנית המלחמה של ממשלתו בטרור ובאיסלאם הקיצוני. אבל החלק ההיסטורי והחזק ביותר בנאומו היה, בלי כל ספק, זה שהוקדש למלחמה באנטישמיות. זה היה הנאום המרשים ביותר נגד שנאת היהודים שנשמע על ספסלי היכל בורבון מאז פרשת דרייפוס. ולס הוא איש נחוש, כריזמטי ורגשן. בטקס האשכבה לשוטרים הוא לא הסתיר את דמעותיו. בליל שלשום פגשתי אותו באופרה, באירוע לציון 40 שנות שיתוף הפעולה בין מכון וייצמן למכון פסטר הצרפתי.

הופיעה שם גם רעייתו (ממוצא יהודי) של ולס, אן גריבוואן, שהיא הכנרת הראשית של התזמורת הסימפונית של פריז. צריך ללכת קדימה, אסור לוותר במלחמה במגיפה זאת, הוא אמר לי, ולמחרת מילא את הבטחתו. הוא דיבר בעוצמה ובהתרגשות על האנטישמיות החדשה על בסיס שנאת מדינת ישראל. איך ייתכן שבבתי ספר מסוימים התלמידים מסרבים לעמוד דקה דומייה לזכר הקורבנות? איך ייתכן שילד בן שמונה אומר למורה שלו שהאויב שלו יהודי?, הוא שאל