אלה מאיתנו שנותקו מחבל הטבור המטפורי של הוריהם באמצע שנות ה-60 ושהאזינו ברצינות המתבקשת להוראות ההתנהגות הבטוחה בדרכם הבתולית והמהוססת לבית הקולנוע “אורדע" ברחוב ביאליק ברמת גן, לא ישכחו את הרגע המשכר עד יום מותם. אני ודאי טועה בכמה אגורות לכאן או לשם, אבל הצגה יומית, חצי מנת פלאפל בלונדי בניחוח אשכנזי עם פרוסות מטוגנות ופריכות של תפוחי אדמה ברביכה, טחינה דלילה, חריף אנמי וגלידת אמבטיה שכשמה כן הייתה, שני כדורי גלידה בוופל יצוק בצורת אמבטיה מיניאטורית, עלו חצי לירה. אוטובוס לא נכלל בחשבון, שכן מרחוב מודיעין פינת הרוא"ה היה “אורדע" במרחק הליכה, שגם בעניינו היו לנו הוראות הפעלה מובהקות.
***
***
מאי היה הילד החמישי במשפחה ענייה ובה 15 ילדים, והוא נמעך בילדותו בין הצפיפות בבית לאתגרי הקריירה שהוטלו עליו בידי אביו. למרות מצבו האובייקטיבי הקשה היו שאיפותיו גדולות. הוא תכנן לטייל בעולם, לחוות הרפתקאות באתרים אקזוטיים ולהיות איש חשוב. בגיל 19 סיים את לימודיו באוניברסיטה ובחר בהוראה. הוא היה אנוכי ומרוכז מדי בעצמו כדי ללמד ופוטר. פיטוריו הובילו לשישה שבועות מאסר ולעבירה הראשונה שלו. כדי לקיים את טעמו המשובח בבגדים, אוכל ונשים, הידרדר מאי לחיי פשע שבהם נבלעו שנותיו כאדם צעיר. ארבע שנותיו הראשונות בכלא ובו ספרייה קטנה של 2,000 ספרים, רובם היסטוריה, עיצבו את השראתו והשיקו את קריירת הכתיבה שלו כמי שנלחם עם נמרים במזרח הרחוק ולצד האינדיאנים במערב הפרוע מבלי לעזוב גרמניה.
***
התרעות פיקוד העורף