טלפנתי אל המספר שהיה מוצג שם, והנה עונה לי גבר - “שלום".
“שלום", עניתי, “אני רוצה להזמין מקומות להופעה של גבי ברלין מחר, הוא מופיע, נכון?".
והוא צוחק, ואני קצת מובכת. והוא מבטיח לעדכן.
והנה מוריד אותי נהג המונית, ואני נכנסת אל בר “המסבאה", וכמו שצפיתי. עוד חצי שעה תתחיל ההופעה, והוא די ריק.
אני מתיישבת בצד, מזמינה לי גולדסטאר מהמלצרית ושואלת “גבי יופיע?".
"הוא יופיע, גם אם לא יהיה אף אחד בקהל", עונה לי.
ואני מאושרת!
על הבמה עומדים חצוצרן, גיטריסט ואיש סאונד, אדם אחד היה חסר כדי שעל הבמה תהיה אותה כמות אנשים כמו בקהל, והנה גבי נכנס.
הוא מזהה אותי מיד (ברוך בורא הגוגל, כבר אמרתי?), מחייך, נושק על לחיי ואומר "עוד מעט יבואו עוד אנשים, אל תדאגי".
המלצריות מגישות חמין שהכין יענקל'ה בעל הבית, הבירה זורמת וגבי מתחיל לשיר.
“את השיר הבא", הוא אומר, “אני מקדיש למרסל, כתבת צעירה ב'מעריב', שהגיעה לכתוב על המוזיקה של פעם".
רגע אחר כך אנחנו שומעים במיקרופון את הסיפור על קטיושה, שיצאה לשוח אלי חוף תלול ונהדר. אישה מבוגרת שיושבת לידי, מחבקת אותי ואומרת "את אוהבת את החיים, אין ספק!". אני מחבקת אותה חזרה, והיא מדליקה את הפלאפון שלה ומראה לי תמונות של בניה ונכדיה.
רגע לפני שאני יוצאת מהמקום, אני ניגשת אל גבי ושואלת כמו מעריצה מביכה “אפשר תמונה?".
“בטח", הוא עונה ומחבק אותי.
יענקל'ה בעל המקום מצלם אותנו.
“תגידי", שואל אותי גבי, “איך זה שאת מכירה את כל המילים?"
“קסטות", אני עונה לו, “לאבא שלי היו מלא קסטות, ולי היו פחות מדי חוגים ללכת אליהם".
“אז היית יושבת ושומעת?", הוא שואל.
“כן, אבל היום גם הקשבתי, תודה גבי". אני לוחצת את ידו ויוצאת אל הסערה שבחוץ.
ולסיום: לפני שבועיים, בסוף הטור כתבתי בטעות “יוסי גמזו עליו השלום". אני מתנצלת בפני יוסי גמזו ומאחלת לו חיים בריאים וארוכים.
התרעות פיקוד העורף