את לא כמו כולן: קווים לדמותה של בת הזוג האלטרנטיבית

הנשים שגורמות לנו להצטער אינן הנשים הכי יפות שהכרנו. אלה, לכל היותר, גורמות לנו להשתוקק, ואיפשהו באזור גיל 40, אפילו גברים מצליחים כבר להבדיל בין תשוקה לאהבה.

הנשים שגורמות לנו להצטער הן לאו דווקא מי שהיו בנות זוג שלנו. הנשים שגורמות לנו להצטער הן אפילו לא נוכחות קבועות מדי בחיינו - הן רק חולפות בהם ביעף, לכל היותר מתמהמהות מעט באחד המחלפים שחוצים אותם, נעלמות לנצח ומשאירות אותנו עם לב דואב ותהיות קיומיות. הנשים שגורמות לנו להצטער הן הסיוט הגדול של כל אישה וכאב הלב הגדול שלנו, כאב ההחמצה.

אין גבר נשוי, ואפילו הוא נשוי באושר יחסי, שלא מכיר את העננה הזאת שנותרת בחדר אחרי שאחת מהנשים שגורמות לנו להצטער יוצאת ממנו: יש בה ריח של תשוקה ושל אהבה אפשרית, של יקום מקביל שיש בו מערכות יחסים מושלמות, ובעיקר יש בה ריח שמזכיר דברים שלא היו מעולם וגעגועים לכאלה שלא יהיו. והריח הזה גורם לך להשתהות מעט, נוגה, לפני שתשוב לעניינך.

מה מבדיל בין נשים אחרות לאישה שתגרום לנו להצטער? חיוך יפה, צחוק מתגלגל, חוש הומור - תכונה כה לא שכיחה אצל נשים, אבל בעיקר שמחת חיים, זווית ראייה מרעננת של מי שמביטה בהם שלא דרך אותה פריזמה חמצמצה ונרגנת כמו... עזבו, אתם יודעים בדיוק למה ולמי אני מתכוון.

יש בה מיניות חזקה, מהפנטת כמעט. דיבורה סקסי, אבל לא וולגרי, רב משמעי אבל לא בהכרח מזמין - הרי חלק מקסמן של הנשים שגורמות לנו להצטער הוא שהן לא יושגו לעולם. הן לא יושגו לא מפני שהן לא רוצות או שאתה לא רוצה - אלא להפך, כיוון שברור לכולם כמה טוב זה עלול להיות, טוב מדי, הרסני. ולא רק הרסני במובן של רומן שיטלטל את עולמך - אלה המקרים הקלים יותר, אלא הרסני במונחי ניפוץ האשליה שכדי להישאר מושלמת מוכרחה להישאר גם לא נגועה, תרתי משמע.

זו אינה פנטזיה מינית - אף שאינך יכול שלא לתהות כמה הסקס איתה היה יכול להיות מרנין. לא מדובר אפילו בפנטזיה רומנטית - שהרי אתה לא מדמיין את שניכם פוסעים (שוב) יד ביד באותו מעבר צר כשהיא בשמלה לבנה ואתה מחייך לחברים וקרובי משפחה. בפנטזיה על שמחת חיים עסקינן: אתה מאזין לצחוקה המתגלגל, לדרך שבה היא מפשילה את צווארה לאחור כשהיא צוחקת, בביטחון מלא ששום טורף לא יעוט עליו. אתה שבוי בחיוכה, מסוגל לדמיין אותו גם בבוקר למחרת - שלא יגיע לעולם. הקלילות שבה היא מתייחסת לחיים מסעירה את דמיונך: עם אישה כזאת, אתה מרגיש, היית יכול להיות מאושר לנצח.

אבל - וזה אבל גדול מאוד - מה אם לא? מה אם היא באמת לא כמו כולן, האישה שגורמת לך להצטער. מה אם היא אמיתית? מה אם שמחת החיים שלה אינה מלכודת דבש? מה אם גם בעוד 20 שנים של זוגיות (ועוד איתך!) היא תישאר קלילה וכייפית, אחת שצוחקת אל מול פני החיים במקום לראות בהם משא כבד של פחדים וסכנות שעליה לשאת על גבה (ובדרך לערום אותו על גבך)?

והנה היא יוצאת מהחדר: חדר הישיבות במשרד, אולי בית קפה שבו ישבתם לפגישה בענייני עבודה, המטבח באירוע מטופש אצל חברים - העיקר שהיא יוצאת - והן תמיד יוצאות, משאירות מאחוריהן את אותה עננה קטנה שיש בה ניחוח של תשוקה ובת צחוק שעדיין מקפיצה את לבך לקצבה המתגלגל - ואתה רוצה לרוץ אחריה, לצעוק בכל כוחך שתעצור, שלא תמהר להימלט כך מחייך כמו קרן שמש ביום סגריר, אבל אתה נותר משותק ואילם במקומך, עד שבאוויר נשאר רק ריחה של ההחמצה, אותו הריח שמגיע כמה שניות אחרי שאחת מאותן נשים שגורמות לנו להצטער עוזבת את החדר, עוזבת את חיינו, עוזבת אותנו לתמיד. ואולי טוב שכך.