"אבל אני לא רוצה לגדול", אמרתי לרואה החשבון.
"אין לך ברירה, אתה חייב. למעשה, אתה כבר גדול".
"זה לא נכון, זה רק נראה ככה".
"טוב, בין שזה נראה או לא, מס הכנסה מתייחס אליך כאל מבוגר לכל דבר".
"ואתה לא יכול לדבר עם האנשים ממס הכנסה ולהסביר להם שיש כאן איזשהו עניין רגיש?", שאלתי, "אני מרגיש שאני קורס. בעצם אני לא מרגיש, אני קורס. אתה חייב לשחרר אותי מזה".
"מה שאני אומר זה שאני פשוט לא רוצה להיות עצמאי, אני לא בנוי לזה".
"אי אפשר, ליאור", אמר לי רואה החשבון, "יש לך כמה מקורות הכנסה, ממקומות שונים, ובכל מקור הכנסה אתה בסטטוס שונה. ועכשיו, אל תשכח, אתה גם חלק משותפות רשומה".
"אה נכון, השותפות", אמרתי ונזכרתי בעובדה שלא מזמן פתחתי עם אחי שותפות רשומה אצל רשם השותפויות. מטרת השותפות היא לאגד את כל הכספים שאבי מקבל מגופי התמלוגים השונים, וכספים שמגיעים לו מזכויותיו בשירים, בסרטים ובספרים.
"מה זה 'אה נכון, השותפות', אתה המנכ"ל של השותפות הזאת", הוא אמר לי.
"אני המנכ"ל, אבל אני לא מרגיש מנכ"ל".
"את מס הכנסה לא מעניין אם אתה מרגיש מנכ"ל או לא", אמר לי רואה החשבון, "השותפות הזאת היא עוד מקור הכנסה שלך, והשנה צפויות שם הכנסות גבוהות במיוחד, כי המוות של אביך העלה בצורה משמעותית את מינון היצירות שלו שמשודרות במדיה".
"תשאל".
"השאלה הראשונה שלי היא: האם אתה חושב שבתור מנכ"ל, כדאי שאחליף את הכיסא שלי בחדר העבודה לכיסא מנהלים?".
"הרשה לי להתעלם מהשאלה הזאת", הוא ענה לי, "ומה השאלה השנייה?".
איך שאמרתי את זה נזכרתי שתמיר, רואה החשבון, אמר לי שבמקרה שלי, כאשר אני מדי פעם גם מופיע בטלוויזיה, רכישת בגדים יכולה להיחשב כהוצאה מוכרת. מיד סימסתי לאשתי שאני רוצה שנלך לשופינג.
"אתה חולה?", היא כתבה לי בחזרה היות שהיא יודעת שאני מתעב שופינג.
יצאתי אליה ואמרתי: "פאפ, אני לא יודע איך להגיד לך את זה".
"להגיד מה?"
"תראי לי את הקבלה", אמרתי לה כשהיינו במכונית בדרך חזרה. הסתכלתי על הקבלה, בחנתי אותה, ומבט מודאג עלה על פני. "אוי לא", אמרתי בקול חלוש של מי שהחיים הביסו אותו בנוקאאוט, "החשבונית לא רשומה על שמי. זה רשום על שמך. אם זה לא על שמי, זה לא תופס".
התרעות פיקוד העורף