עד אותו רגע לוגיסטי מאתגר זה היה כנראה אחד השוטים הארוכים שצולם ממסוק. בניגוד לשוטים דומים שבאו כעשור לאחר מכן והובילו לתיעוד אווירי של מלחמת וייטנאם, את הטענה הקנטרנית ביותר שעלתה מ"צלילי המוזיקה" השמיעה כוכבת הסרט ג'ולי אנדרוז שדחף להבי המסוק הרים את שולי שמלתה והפיל אותה פרקדן. הדברים נאמרו לפני חמש שנים בימים שבהם אופרה ווינפרי הייתה בשיא עוצמתה הטלוויזיונית והצליחה להביא לאולפן הנחשק שלה, בפעם הראשונה והאחרונה, את כל כוכבי אחד הסרטים המוזיקליים המצליחים בכל הזמנים במלאת לו 45 שנה.
גם אם לא צפיתם בסרט, הנחת עבודה אנרכיסטית, אין ספק שאתם מכירים את השירים, ואם לא אתם, הוריכם לפניכם. זה הסרט ההוא על המשפחה האוסטרית ההיא, שאב המשפחה, קצין ימייה אלמן מחפש אומנת לשבעת ילדיו ומתאהב במריה, הנזירה הסוררת הנשלחת לביתו על ידי אם המנזר המזהה שלבה של מריה אינו שייך לאלוהים, לא באמת. הסרט נפתח בשוט ארוך ממסוק החושף במתיקות המאיימת על הסתימות בשיניים את יופיה של זלצבורג וסביבותיה עד שהמצלמה יורדת לגבעות הירוקות כדי להניח לאנדרוז לפצוח בשיר שהוא חלק ממטעננו התרבותי הקולקטיבי: " The hills are alive with the sound of music ". "צלילי המוזיקה" יהיה בן 50 בחודש מרץ השנה. יותר מאשר אפשר לחדש בעניינו, ניתן לחדד מעט את זווית הצפייה בו.
כריסטופר פלאמר המגלם את קפטן פון-טראפ בן 85. דיים אנדרוז בת 80. ושבעת השחקנים שגילמו את בני משפחת פון-טראפ אינם ילדים מזמן. פלאמר, שהוא במקרה אחד השחקנים האהובים עלי - הוא מגלם את העיתונאי מייק וואלאס ב"המקור" ואת הפטריארך השוודי הקודר ב"הנערה עם קעקוע הדרקון" - התכחש רוב הזמן שחלף מאז עשה עצמו שר את "אדלווייס" בהופעה האחרונה שבחסותה נמלטה משפחתו מאימת הנאצים שהשתלטו על אוסטריה, למתיקות הבלתי נסבלת של המחזמר המשותף האחרון של רוג'רס והמרסטיין.
אבל מי אם לא ווינפרי הצליחה להשיב אותו לעשתונותיו. עד האיחוד אצל ווינפרי כינה פלאמר את הסרט "The Sound of Mucus", צלילי הנזלת בעברית מכובסת וסירב להשתתף בפגישות משפחתיות קודמות. לווינפרי אמר ש"השלים עם הסרט אף על פי שהוא עדיין אינו כוס התה שלו ומישהו מהשחקנים היה חייב לאחוז בעמדה צינית".
מריה ומשפחתה המורחבת נמלטו לאיטליה, משם לאנגליה ונחתו בארצות הברית. גיאורג מת ב-1947. שנתיים לאחר מכן התפרסם ספרה של מריה, "סיפורה של משפחת טראפ המזמרת". ב-1956 עובד הספר לסרט גרמני מצליח. מפיקים מוזיקליים החלו לרחרח סביב סיפור המשפחה, ובנובמבר 1959 עלה בברודוויי מחזמר בשם "צלילי המוזיקה" מאת רוג'רס והמרסטיין. פוקס המאה ה-20 הזדרזו לרכוש את זכויות הצילום של המחזמר. בתום חמש שנים של מאבקים הושלמה הפקת "צלילי המוזיקה" בבימויו של רוברט ווייז ובכיכובה של אנדרוז. הסרט הוצג לראשונה בניו יורק, ב-2 במרץ, 1965.
עד היום הכניס הסרט כ-200 מיליון דולר. הוא נחשב לסרט המוזיקלי הפופולרי ביותר בכל הזמנים. אישה אחת בוויילס צפתה בו כאלף פעמים. בעיתונים נחשבים כ"ניו יורקר" נמצאו פנאי ומקום לקיים דיון תרבותי מעמיק, משעשע ואינפורמטיבי בכוח עמידתו של סרט ירוד למדי שזה 50 שנה אינו יורד מסדר היום התרבותי.
ב-1998 נערך דיון עובדתי ומריר יותר באחורי הקלעים של משפחת פון-טראפ, וכמה לא מפתיע היה לגלות את ידי היורשים חונקות את אחיהם ואחיותיהם. בהערכה זהירה נהנה הסרט מ-600 אלף צופים כל שנה מאז בכורתו. מדובר בממון רב. משפחת פון-טראפ הייתה חצויה בסוף שנות ה-90 לשני פלגים נצים חמושים בעורכי דין. הסכסוך המר הגיע לבית משפט בורמונט ב-1996 ועיקרו בשאלה מי הם בעליו החוקיים של האתר המשפחתי ובו 93 חדרי הארחה בסגנון אוסטרי ו-10,000 דונם של אדמה. מצד אחד, עמד על שלו יוהאן, הבן הבכור עם ילדיו ונכדיו ומולו אחותו הצעירה ממנו אלינור פון־טראפ ו-15 נכדיה.
גרסת הקריוקי של "צלילי המוזיקה" כמו גם הכמיהה ל"מרי פופינס", היא אחת מהגחמות התרבותיות-בידוריות של הקהילה ההומוסקסואלית. הסיבות גלויות לעין כשם שהן נסתרות, אבל משקיפי תרבות שחקרו את התופעה מצביעים על הדימוי האנדרוגיני של אנדרוז, שגם כמושא אהבה נכסף של גברים הטרוסקסואליים הקרינה דואליות מינית וצינה ארקטית חנוטה בחליפות מכנסיים. כמובן ש"ויקטור ויקטוריה" הקמפי ביצר את מעמדה של אנדרוז כדיווה הומו-לסבית נחשקת.
ברבות השנים סופח "צלילי המוזיקה" למחוז הנפש הגאה. גרסת הקריוקי היא פריט קבע ביומן השנה ההומוסקסואלי. חייו כאייקון הומואי של הסרט החלו בפסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי של לונדון. הסרט מוקרן בהגשת מנחה; צופיו מחופשים למיטב הדמויות מהסרט, כולל אלתורים אבסטרקטיים כ"חבילה קשורה בסרטים צבעוניים"; הקהל הנלהב שר ומרים את תקרת האולם; בהפסקה מחולק פרס לתחפושת הטובה ביותר.
חוץ מהניחוח הדו-מיני הנודף מאנדרוז - שניסתה לשבור את הסטיגמה כאשר חשפה לשנייה קלה את שדיה בסרט של בעלה בלייק אדוארדס - לא קשה לזהות את האטריבוטים המוטמעים ב"צלילי המוזיקה" ופארסה קאלטית בעלת מקדם לגלוג עצמי גבוה. צריך לשמוע 200 גברים מחורמנים שורקים עם אצבעות בפיהם למראה כריסטופר פלאמר באחד מתפקידיו המביכים ביותר, כאשר הוא נכנס לסלון טירתו האוסטרית עם שוט רכיבה צמוד לירכו הנתונה במכנסיים הדוקים ללא סימני גיהוץ ומדליקים מציתים מעל ראשיהם כמו היו בקונצרט רוק, בזמן שפלאמר דק השפתיים נותן את הביצוע האלמותי של "אדלווייס" (הוא שר בצורת. זמר בשם ביל לי שר באמת). המעורבות הנפשית ב"צלילי המוזיקה" היא סוד כוחו וקסמו הבלתי נמוגים.
עבור מי שצפו בסרט הזה בזמן אמת בילדותם בחברת הוריהם, תחושת ההתעלות המשכרת הייתה תוצאה של כוחם המלודי והסכריני של השירים; תחושת הגיבוש הקרבית של המשפחה תחת שרביט הניצוח של האומנת המתנזרת; ויכולת ההתחמקות האגדית של משפחת פון־טראפ מטבעת החנק המתהדקת של הנאצים. "צלילי המוזיקה" אינו שורד יותר מצפייה אחת, משום שאחרי שגומרים לגלוש בשמנוניות על חיצוניותו החלקלקה, מבינים שיש בו בעיקר בנאליזציה מסוכנת, כמעט חתרנית, של הרשע (ע"ע חנה ארנדט). שהנאצים, כפי שהם מגולמים בידי אוסטרים משתפי פעולה עם סרטי זרוע וצלב קרס, כוונתם רעה אבל לא עד כדי כך שמישהו מבני משפחת פון־טראפ ישלם עליה בחייו. 20 שנה בלבד אחרי מלחמת העולם השנייה היה צריך חוצפה גדולה לשטח ולגמד את אימי המלחמה לפנקייק בנאלי שהוא הרוע כפי שהוא מגולם ב"צלילי המוזיקה".
תיאודור ביקל, הישראלי לשעבר, שגילם את קפטן פון־טראפ בגרסה התיאטרלית הראשונה (1959) בברודוויי, אומר כי ככל שהתקרב מועד הבכורה כך נעלמו מדי האס-אס השחורים, צלבי הקרס הפכו קטנים יותר, וההצדעה במועל יד בגודל מלא הפכה להרמת אצבע אגבית. הבנאליות הזאת, כולל האטרקטיביות החזותית של הנאצים והצגתם כרעים בפוטנציה ולא כשטן בהתגלמותו האוסטרית, נמצאת בבסיס הערגה ל"צלילי המוזיקה".
שרמיין קאר בתפקיד ליזל הייתה בת 21 בעת הצילומים ולא הייתה זקוקה להדרכתו המהוססת של שמנדריק בן 17. תפיסתו הא־מינית של "צלילי המוזיקה" היא גרסת ברבי וקן נטולי איברי רבייה. הסרט סובל מכאבים כה עזים בהתאפקות, עד שהוא סדין לבן שעליו משליכים בני כל האסכולות המיניות את מאווייהם. אין זה מפליא כלל שהת'ר מנזיס שגילמה את לואיזה, נעתרה בחיוב לפניית "פלייבוי" להצטלם בעירום מלא בירחון אי שם בשנות ה-70.
למרות קבלת הפנים החמה לסרט באמריקה הבחינו מבקרי הקולנוע כי משהו עמוק ומטריד ולא בסדר איתו. לכן הם שחטו אותו בחדווה גדולה. אולי הייתה זו העובדה שכל בני המשפחה היו לבושים בווילונות הטירה. אולי הייתה זאת העציות של אנדרוז. ג'ודית קריסט קראה לסרט ב"הרלד טריביון" "דביק ומגעיל" ופאולין קייל המיתולוגית קרעה את הסרט וכינתה אותו "שקר מצופה סוכר שנדמה שאנשים מעדיפים לאכול". ביקורתה השלילית עמדה בסתירה כה גדולה לאהדת הצופים לסרט, שקייל פוטרה ממשרתה ועקב כך הגיעה ל"ניו יורקר" שם ניהלה קריירה עיתונאית מזהירה.
מריה האמיתית לא דמתה כלל לג'ולי אנדרוז. מריה, על פי התמונות, דמתה יותר לאחת מאותן סוסות לא אצילות שבני אצולה אוסטרים נהגו לרתום לעגלות שפינו את החציר מהאורוות. בעיקר מקומם "צלילי המוזיקה" בהצגת היבט בנאלי להחריד של הנאציזם המתהווה. כאילו שחטאם הגדול ביותר של הנאצים, לפחות באוסטריה, היה לתלות צלבי קרס על דלתותיהם של אזרחים שלווים. את התסריט ל"צלילי המוזיקה" כתב ארנסט להמן, שחתום על סרטים איכותיים רבים אבל כנראה שהיה זקוק לכסף. זה מה שחשב ברט לנקסטר כאשר נתקל בלהמן בחדר האוכל ב"פוקס".
כאשר הבין לנקסטר באיזה סרט מעורב להמן, הוא מצוטט כמי שאמר לו: "ישו, ארנסט, אתה כנראה באמת זקוק לכסף". האנקדוטה הזאת, כמו אחרות, מונצחת בספרה של ג'וליה אנטופול הירש, "צלילי המוזיקה: הפקתו של הסרט האהוב ביותר על אמריקה". בספר ניתן ללמוד כי וולטר מתאו ושון קונרי היו מיועדים לתפקיד קפטן פון-טראפ. מטרידה לא פחות העובדה שהאחים אוסמונד, התשובה המורמונית הלבנה לאחים ג'קסון, ניגשו לאודישן ל"צלילי המוזיקה" אך לא זכו בתפקיד. אם "צלילי המוזיקה" אינו דוחה ומסויט מספיק בגרסתו הקיימת, צאו וחשבו כמה מבחיל ומצמרר יכול היה להיות בהשתתפות האוסמונדים המתקתקים וצחורי השיניים.
"צלילי המוזיקה" הוא אחת ההוכחות ההיסטוריות התקפות למוסר הכפול ששרר בהוליווד בשנות ה-60. רגע לפני שהאופנועים הגדולים של דניס הופר ופיטר פונדה פרצו מהמוסך אל המסע הפסיכדלי ונתנו לג'ק ניקולסון טרמפ. בחסות קוד שמרני שנאכף בתקיפות חסרת פשרות, הופקו בהוליווד סרטים נקיים לכל המשפחה שמתחת לחזותם המהוגנת הסתתרו מכבסת מילים, מונחים ופרקים היסטוריים.
הגיבורים התנשקו בשפתיים חתומות; ישנו במיטות נפרדות; לא נצפו בליטות בבגדיהם; והנאצים היו החבר'ה בתנועת הנוער של הרעים. כשם שהשירים נצחיים ואלמותיים כן גם תיאורה הבנאליוהמחפיר של עווית הרשע הגדולה ביותר בתולדות האנושות המודרנית.
התרעות פיקוד העורף