כבר בערך חמש שנים, בדיוק בשעה 11 בבוקר, אני מתייצב בשערי חדר הכושר מלא עזוז ורוח קרב, כשבאוזניותי לא מתנגן פלייליסט מעודכן שהוכן מראש, אלא “המילה האחרונה" בגלי צה"ל.
מי שמתאמן יודע, ששיטת האימון הנפוצה היא ab כשכל יום מוקדש לקבוצת שרירים אחרת. בראשון ושלישי אני מתרכז בשרירי החזה והיד האחורית עם אברי וג'קי, ואילו בשני ורביעי עובד על שרירי הגב והיד הקדמית, עם עירית וקובי. וכך במשך השנים התקדמנו. אני התחזקתי גופנית, והם התחזקו דתית. ותוכניתם הפכה מאמינה וימנית יותר.
בשנים הראשונות הם התחילו בוויכוחים לוהטים וסופר משעממים על השטחים הכבושים, ובהמשך עברו לשיחות קלילות ומשעשעות על ענייני היום הבוערים אך גם על הפרווה שהמלפפון מצמיח בזמן שהוא נשכח במגירת הירקות.
ואם כבר מתנהל שם דיון ימני בוער, הוא רק סייע לי לדחוק בעצבים משקולות גדולות יותר, תוך כדי האזנה, ובזכותם הפכתי להיות שרירי ושמאלני יותר. אט־אט גם הקו המוזיקלי יישר קו, עת נכנס לאולפן עומר בן רובי, ושידר תוכן מוזיקלי דתי לייט, מארון הקבצים היהודי, שהורכב בעיקר משיריו של יונתן רזאל. תמיד מדובר בפיוט חדש ומרגש, שמיד אחריו השדרנים נופלים מהכיסא וטוענים שזה ממש יפה ולא משמיעים אותו עוד.
"המילה האחרונה" הפכה למוסד ימני רהוט ואינטליגנטי, ואחת הסיבות המוצדקות לקיומה של התחנה הצבאית כמוסד תרבותי. אגב, מדי פעם, ראוי להרים איזו חצי גבה, על יצור הכלאיים שנקרא גל"צ, ולתהות עד כמה אנחנו (הציבור) והוא (הצבא) נזקקים לשידורי התחנה, ועוד לא פתחנו דיון על הצורך המפוקפק של צבא ההגנה בגלגלצ - תחנה שמנגנת את "דרך השלום" ומיד אחר כך מדווחת על פקקים בלה גווארדיה - מידע שלוחמים משוועים לו כמובן, כי ידוע שהצבא צועד על דיווחי תנועתו.
התרעות פיקוד העורף