האנשים הקטנים: שני סיפורים קצרים על הכמיהה לאימהות

הלך אחרון האורחים, אני כבר צלעתי. "תורידי את העקבים", אמרת והחזקת לי את היד כשהורדתי אותם.

נתתי לך להחליט, והתפללתי שתחליט נכון. "תתעסקו אתם בכסף, תודה על הכל", קראת לכיוונם.

נהג המונית היה אתיופי, הוא הסתובב אלינו ושאל "מזל טוב, מזל טוב! אבל איך זה שאין לכם אוטו עם קישוטים?"

והגוף, אוי הגוף, כאילו הרגש והתשוקה נותנים את כל מה שהם יכולים, רגע לפני קו הסיום.

כמעט וראית אותי עירומה, בפעם הראשונה. לא רציתי, לא ככה. "תסתובב", ביקשתי, הסתובבת.

החדר היה חשוך, רק אור נרות יצר צורות יפות על הקיר.

והסתובבת.

ואהבתי אותך. אהבתי אותך כמו שהסבים והסבתות שלנו אהבו, אהבה של נצח, של כבוד, אמון, והדדיות. כיבדת אותי, כיבדת את גופי ושפתיך עברו על כל חלק ממנו, כמו משאיר חותם על מה ששלך.

הימים חלפו די מהר, שלושה חודשים עברו מאז אותה החתונה, וגם חצי שנה, והנה, כמעט סוגרים שנה.

אני רוצה עוד, הבקרים איתך נעימים לי, הערבים איתך טובים לי, והלילות איתך מספקים לי כל יצר. טוב, כמעט כל יצר, חוץ מאת יצר האמהות.

אתה מאשים את הלחץ שלי, אומר שאי אפשר להביא ילד לעולם של חוסר, כי אתה ידעת חוסר, וילדך לא יהיה פחות מאשר מלך, מלך עם שפע.

האדישות שלך הורגת אותי, לפני החתונה היא הלהיטה. הייתי כמהה אליך, צמאה, עורגת, והיום -

החיסרון בפרי בטן, ובמישהו שירוץ בבית ויצעק 'אמא, אבא' מכבים אצלי הכל. זה לא אותו דבר, אתה חייב להבין שזה לא אותו הדבר.

לפני שהוא נרדם, סיפרתי לו סיפור, על הדייג ודג הזהב. הוא הניח את ידו הקטנה על ידי ואמר "מרסל, את יפה ואני אוהב אותך". כשבא הבוקר, לקחתי אותו, כהבטחתי, לרכב על סוסים, לאכול גלידה, שטנו בסירות, ואפילו אכלנו שיפודים וסלטים ב-10.00 בבוקר.

את הצבעים שקניתי לו ושכח, ואת כוס השוקו שממנה לא שתה.