בין הבוזוקי והבירות, מצאתי את המילים שלי. אדיו, יוון, עד הפעם הבאה

ביוונית יש שיר שנקרא ״סגפו״. הוא מדבר על בחור עצוב, לא כל כך יפה, לא גבוה, לא חכם במיוחד וגם לא עשיר. ערב ערב הוא עומד תחת חלונה של אהובתו ועושה את הדבר שמציל אותו מכל חיסרון שיש לו, פורט לה על גיטרה ושר לה ״אני אוהב אותך, פתחי לי את דלתך ואבוא אלייך. אני אוהב אותך, אוהב כמו השמש המנשקת את הים״.

את השיר הזה הכרתי מזמן, עוד לפני שעלה בראשי לנסוע ליוון. והנה, לפני שבוע, עת יצאתי מבית המלון ברובע פסירי שבאתונה, שמעתי מוזיקה בוקעת מטברנה, לא סתם מוזיקה יוונית, אלא את השיר הספציפי הזה, ״סגפו".

לא תכננתי להעביר את הלילה באותה הטברנה. רק שעתיים קודם לכן נחתי על אדמת יוון בטיסת ערב. כשהגעתי למלון, אחרי נסיעה לא קצרה, העיניים החלו להיעצם, אבל לא הסקרנות. היא שהכריחה אותי ללבוש שמלה פשוטה ולצאת מן המלון.

בטברנה ישב נגן בוזוקי מבוגר, בן 60 לערך, אולי קצת יותר. הוא פרט על כלי הנגינה במיומנות רבה, וקולו הצרוד שר את ״סגפו״. מלצרית עם חצאית וחיוך ניגשה אלי, אל פתח הטברנה, וסימנה לי להיכנס.

״מה תשתי?״, שאלה באנגלית, כאילו המראה שלי מסגיר אותי. ״בירה", עניתי.

״מקומית?״, שאלה.

״היא טובה?״, חייכתי אליה.

״לא, הגרמניות הרבה יותר טובות״, צחקנו שתינו, ובכל זאת בחרתי בבירה המקומית.

והטברנה ריקה. רק אני, הנגן, המלצרית ועוד ברמן שמן יושבים שם ונהנים מאותה המוזיקה.

באמצע השיר ניגשה אלי שוב עם קערת בוטנים ושאלה ״מאיפה את?״.

״מישראל״, עניתי מלאת גאווה. ״הו, ישראל! קיבוץ! חסידים! כותל!״, זרקה בפני את כל הידע הרב שלה עלינו. חייכתי ואמרתי לה ״לחיים״.

לאט-לאט עוד אנשים התווספו אל הטברנה, ואני, שעיני נעשו כבדות, השארתי כסף על השולחן והלכתי קצת מסוחררת חזרה אל המלון שלי.

•• •

לא תכננתי לנסוע ליוון, בטח שלא עכשיו, באמצע החורף. אבל המועקה, הרצון לנסוע מפה, והכמיהה ללבד בארץ זרה עשו את שלהם. באישון לילה הזמנתי טיסה, ובאישון לילה אחר, כמה ימים לאחר מכן, כבר הייתי עליה.

יוון, הו יוון, ארץ הבוזוקי, האוזו והסופלאקי, כמה יפה את. כשעלה הבוקר, שאלתי את פקידת הקבלה לאן כדאי לי ללכת. ״לראות את האקרופוליס כמובן!״, קראה בהתרגשות.

כשהגעתי לגבעת האקרופוליס, גיליתי שהמדרגות עד לפסגה רבות. בין מרסל למוסרי, יש לי שם שני והוא ״עצלנות״. אז לקחתי רכבת אדומה, רכבת תיירים חורקת עם צלילי הדרכה באנגלית הבוקעים מהרמקול שלה, שבטח יוצר באותה השנה שבה עדיין היו חיים באקרופוליס.

צילמתי את כל מה שיכולתי, העיקר שאוכל להראות לחבר׳ה בארץ שאני לא עצלנית, שהנה טיילתי, שאני לא סתם סופרת, אני אחת עם השראה, שהותירה את חותמה במקומות בעולם. בואו נודה באמת, הרכבת הייתה גדושה בתיירים, אני לא הייתי העצלנית היחידה, ההבדל היחיד הוא שגילם כפול מגילי. בושי והיכלמי, מרסל.

על ידי ישב אדם גדול בחליפה יפה, ושאל באנגלית מושלמת ״יוצאות לך תמונות יפות?״.

התחלנו לדבר, החמאתי לו על המראה המחויט. הוא חייך וסיפר שבא לאתונה, לבד, כדי לקחת חופש וקצת להתנתק. ״בדיוק כמוני!״, עניתי באנגלית קצת פחות מושלמת. ״מאיפה אתה?״. ״את בטח לא תכירי״, ענה, ״אני מפלסטין״.

והנה שתיקה מביכה.

שנמשכה

ונמשכה

ונמשכה.

״ואת?״, שאל בסקרנות.

״אתה בטח לא תכיר״, עניתי, ״ישראל״.

וצחוק.

התחלנו לדבר. הוא פרופסור נוצרי שגר בגליל ומגדיר עצמו כפלסטיני. דוגל באהבת אדם ללא קשר לדת, מוצא ומין, ומאוד מאוד אינטליגנטי.

את היום סיימנו יחד, באחת המסעדות באתונה. מסתבר שמאוד קל להביא את השלום. הרכבות פשוט צריכות לנסוע באותו המסלול.

•• •

ושוב בא הערב, והשקט בא אל חדרי.

קצת התאכזבתי, מה לעשות? בדרך אל יוון, חלמתי איך אני מתהלכת לי בין סמטאות ישנות, נאבדת באחת מהן, וגבר יווני בעל שיער שטני, עיניים עמוקות וגוף של יוצא ספרטה עוזר לי.

דמיינתי איך הוא מתאהב בי, לוקח אותי לשתות אוזו בטברנה ולוחש באוזני משפטים יפים שאת פירושם לעולם לא אדע.

ישבתי לכתוב, פתחתי את מחברתי האדומה, ובעט עם דיו שקצת יבש, כתבתי:

פעם אחת, מתישהו בעתיד

יהיה לי תחת גדול - כזה שייכנס רק בתוך שמלות עם הרבה בד.

שערי יהיה שחור וחלק, ושערות לבנות יצוצו בין שורשיו.

חזי הגדול ינוח על בטני, כמו המפלים הגדולים שראיתי בטלוויזיה שהבאת מן השוק.

אתה תהיה כבר זקן,

ידיך יהיו הידיים הכי מצולקות בשכונה, ותחת עיניך - שקי עייפות.

שערך הלבן ועיניך הכחולות יזכירו לי כמה יפה היית פעם.

בערב, כשתסב אל השולחן ואגיש לך את הברבוניות שדגת בעצמך, תבקש:

״קרידה, תוציאי לי את העצמות״.

בידי השמנמנות, אפרק לך את הברבוניות ואניח אותן בצלחת גדולה עם עיטורי יונים.

״אל תוך הפה!״, תאמר, ״רוצה ישר מהידיים המבורכות שלך, ככה הכי טוב״.

פעם אחת, מתישהו בעתיד

אאכיל אותך בברבוניות מן הים הסוער -

ים חיינו המלא באהבה

ובזיקנה יפה,

זיקנה של זיכרונות ותבלינים.

•• •

התעוררתי לבד, לשם כך באתי, לא?

הכנסתי אוזניות אל תוך אוזני ופוליקר ניגן לי מוזיקה יפה.

הלכתי אל המוזיאון היהודי. בכל מקום בעולם, ממזרח למערב, מצפון לדרום, פוגשת בנו המורשת היפה, היהדות במיטבה. הלפני והאחרי.

לפני ואחרי השואה.

״ירושלים של הבלקן!״, ככה היו קוראים יהודי יוון למולדתם, וכך היו מצליבים בינם לבין כמיהתם האמיתית, להגיע אל ארץ ציון.

כשנכנסתי אל המוזיאון, עברתי תחקיר ביטחוני שלא היה מבייש את המיונים לסיירת מטכ״ל.

״את יודעת איך זה״, התנצל השומר, ״במיוחד בימים כאלה״.

שתקתי, אני מישראל, ברור שאני יודעת איך זה.

והנה, הקומה הראשונה מראה לי כמה חכמים היו יהודי יוון, איך היו מנצחים בתחרויות ספורט, שומרים על מסורתם, רוכשים השכלה ומראים נוכחות יפה ועדינה בקרב תושבי יוון (מספרים שנמל סלוניקי היה נסגר בשבת מתוך כבוד ליהודים). ברקע נשמע השיר ״אדיו, קרי-דה״, ואני מרגישה גאה ומתגעגעת.

ואז, כמו כל יהדות יפה ואמיתית, באה המציאות. הקומה השנייה מציגה לי את המראות הרעים, המראות שאליהם אנחנו רגילים כבר. והנה שוב, היהודים בכיכר העיר, והנה הטלאי, בגדי הפסים, ספרי התורה השרופים והאמהות הבוכיות. על ידי עומדים בני זוג מחזיקים ידיים. ״מה עשו להם״, הוא אומר לאשתו בעברית, ״מה עשו לך סבא!״.

״אי אפשר לברוח מזה אה?״, אני אומרת להם בעברית.

״שלום עליכם!״, האישה אומרת, ״כיף לשמוע עברית״.

הם מספרים לי שהגיעו לטיול שורשים, איך משפחתו של הבעל הייתה ביוון כשבאו הנאצים, איך הם חיכו לליל הסדר כדי שכולם יהיו מרוכזים בבתים, נכנסו באחת, כינסו את כולם בכיכר העיר וטבחו בהם. הם מספרים לי, ולעיני באות הדמעות, נפרדתי מהם ועליתי מעלה, חיפשתי תקומה.

קצת מרגוע לסערה שהתחוללה בי.

מצאתי. גם דגל ישראל מצאתי.

וגם את התקווה מצאתי. מה אומר לכם? הייתי מספרת עוד ועוד, אבל מילותי מוגבלות פה, וככל שאצבעותי פורטות על המקלדת הן רוצות עוד ועוד. אסיים ואספר רק שביוון הרגשתי טוב. האנשים חייכנים, האוכל טעים, המסורת ניכרת בכל פינה, וגם הקבצנות וחוסר מקומות העבודה נותנים את אותותיהם.

אספר רק שביוון, כשירדה השמש, יצאתי אל הרחובות וטיילתי בהם. זוגות מחזיקים ידיים, אמהות רודפות אחרי תינוקות, תיירים גרמנים מריצים בדיחות שחורות עם בריטים, והרוכלים בשוק צועקים ״בואי יפה, בואי לקנות״.

אסיים ואומר שביוון היה לי שקט, היו ניחוחות, טעמים, יהדות ואנשים. אנשים טובים.

ומה הם סיפורי?

ומה הן מילותי?

בלי האנשים האלה,

שכל רצונם הוא לחם, קצת אלכוהול, גג ומוזיקה.

מוזיקה של אהבה, בטברנה אחת,

עם מלצרית, ברמן ותיירת סקרנית מישראל.

אדיו, יוון, עד הפעם הבאה.♦