מול הגן של הילד נמצאת, באופן אירוני, גינת השעשועים העצובה ביותר בעולם. אני לא יודעת מי תכנן אותה ומתי, אבל אני די משוכנעת שאין לו ילדים, ואם יש לו, הוא כנראה לא מאוד אוהב אותם. לא נעים לי להעליב את המגלשה היחידה שעומדת שם, היא בכל זאת הטריחה את עצמה וגם ככה לא קל להיות השעשוע היחיד בגינה שמבטיחה מעצם שמה להיות משעשעת. זו לא אשמתה שהנחיתו אותה שם לבדה וכאילו מראש צבעו אותה בצבע שנראה מתקלף, כמו רהיטים חדשים שמתיימרים להיות וינטג' - זה כמעט אף פעם לא יוצא מוצלח.
בהיעדר אלטרנטיבות, מצטבר שם מדי פעם תור של ילדים להורים ללא כלי רכב שיכולים לפנק את הילדים שלהם במשהו מוצלח יותר באותו הרגע. גם אני נפלתי פעם אחת ובעודי משכנעת את עצמי שלקטן אין באמת סטנדרטים והוא ייהנה גם משני אצטרובלים ומקל, קלטתי שאפילו את אלה אין שם. גם רוב הגינות האחרות בשכונה נראות ככה.
בינתיים אני מחפשת פתרונות יצירתיים לשבתות ולשעות אחר הצהריים, כשמתחשק לנו לבלות מחוץ לבית. כמעט תמיד אני מוצאת את עצמי באוטו לכיוון מקום אחר, רחוק מכאן. ואתם - אתם יודעים מי אתם - לכו שתו וודקה במקום אחר, ביאסתם לי את השבת וגם קצת את החיים מעצם העובדה שצריך להסביר לכם את זה.
התרעות פיקוד העורף