לא מזמן נחו עיני על איזו כתבה באחד מאתרי האינטרנט הגדולים, שבה סופר על גבר מאינדונזיה שארז את מזוודותיו ויצא לנפוש שבועיים הרחק מביתו. סביר להניח, שבשבועיים האלו הוא טבל את גופו בבריכה מחוממת, עשה מסז׳ים, פגש נשים יפות, אולי השתכר, אולי הימר ואולי ישב על מרפסת שמש עם קולה וספר טוב. נהנה לו, השאיר את תחלואי היומיום מאחוריו ויצא.
ועוד בוקר עבר,
ועוד לילה לבן,
והנה הראשון שבהם, והוא רעב כל כך עד שגם דמעות לא באות אל עיניו, מתקרב בצעדים אטיים אל אחוריו של הכלב הכי קטן בחבורתם, לוקח נשימה, פותח את פיו ונותן בו את הביס הראשון.
וכשההוא נוגס בו, מסמן הדבר אור ירוק לכל שאר חברי הקבוצה, והם מצטרפים אליו וטורפים את הכלב החלש.
קניבליזם? יצר הישרדות? אולי שניהם.
רוע לא היה שם, אף לא לרגע.
אחסוך מכם תיאורים קשים מנשוא, אני מאמינה שדמיונכם כבר עשה את העבודה השחורה הזאת. רק אציין, שכמה ימים אחר כך עוד כלב נאכל על ידם, והם נותרו חמישה במספר. חמישה כלבים רעבים, עצובים, שטרפו את חבריהם כדי לנסות לחיות עוד כמה ימים או שעות.
הם נעצבו, נעצבו מאוד. כאמור, לפני רגע טרפו שניים מחבריהם, שיניהם עדיין אדומות, והעייפות באה אל גופם.
למחרת, בעמוד הראשון באחד מהעיתונים הגדולים של אינדונזיה נכתב ״גבר נאכל על ידי כלביו לאחר שהרעיב אותם במשך שבועיים״.
ברגע שנרעב באמת, ברגע שנמאס לחלוטין ב״שיטה״, ביום שבו לא נוכל עוד, כשנזעם מתוכנו ולא רק כי כולם זועמים.
זה יהיה היום שתבוא לפה המהפכה.
כנראה שעכשיו העת עוד לא הגיעה, כנראה שזה שאמור לדאוג לכל מחסורנו דווקא כן השאיר לנו אוכל ומים בצלחות. אם האוכל טעים או לא אנחנו נקבע - כשיחזור לבקר אותנו בעוד ארבע שנים (או הרבה פחות) ויגיד "תראו מה הבאתי לכם הפעם!".
התרעות פיקוד העורף