״יש! נגמר. אז אני יכולה סוף-סוף לכתוב על נושאים אחרים?״, שאלתי את העורך אחרי חודשים של מאבק פנימי שכרוך בכתיבה על פוליטיקה מבלי להסגיר את הפוליטיקה הפנימית שלי. ״מובן שלא!״, הוא ענה, ״שום דבר לא נגמר, והמוסף יוצא בסוף השבוע שאחרי הבחירות״, ובכך גזר עלי להתמודד עם הפחד הגדול שלי: היום שאחרי.
אני לא באמת מפחדת מהממשלה שתקום משתי סיבות: הראשונה - נכון לרגע כתיבת שורות אלה עוד לא התפרסמה ולו תוצאת מדגם אחד, כי עוד לא נפתחה אפילו קלפי אחת, מכאן שאין לי אפילו מושג קלוש מי ירכיב את הממשלה, ואין לי אפילו היכולת לנחש מי יישב בה ובאיזה תפקיד. השנייה - אני לא פחדנית אלא אם כן מדובר בחתולים שקופצים עלי בחושך מהפחים, עם זה אני לא מסוגלת להתמודד.
אם לומר את האמת העצובה: אנחנו כבר לא כל כך רגילים לכך שפוליטיקאים ממלאים את משאלות לבנו. אנחנו מראש לוקחים שישים אחוז ממה שמספרים לנו שיהיה אחרי הבחירות ומתעלמים כדי לא להתאכזב מדי. אז אנחנו הופכים להיות אריות ים. חיה חמודה בסך הכל, לא מדיפה ריח מאוד טוב אבל אני עדיין מרגישה בנוח להשוות את עצמי אליה. אריה הים מתעסק בשלו, מנסה להשיג לעצמו את האוכל שהוא זקוק לו, מקווה שלא להגיע לעימותים עם אויבים שמבקשים לאכול אותו ומשתדל ליהנות ככל האפשר מאור השמש. אז הנה חזרנו להיות כאריות ים שמתחרדנים על איזה סלע ומקווים שהגל שיבוא לא יכה בנו חזק מדי ויפר את השלווה. לא רוצה להיות אריה ים, רוצה להיות לביאה. רוצה שיהיה אכפת לי כל השנה ממה שמחליטים עבורי.
התרעות פיקוד העורף