כבר 67 שנים קיימת טענה כזאת שיש לנו עצמאות. שאנחנו כבר יודעים ללכת לבד, להחליט החלטות לבד, להגדיר את עצמנו ואת רצונותינו, לשאוף, להגיע, למלוך. אבל הטענה הזאת לא באמת מבוססת על המציאות בשטח. היא יותר, מה שמכנים באנגלית wishful thinking, או בניו אייג׳ית: מחשבה מייצרת מציאות.
כי יש לנו פזילה מובנית, אקוטית וכרונית. אנחנו פוזלים החוצה, לאומות העולם, לראות בדיעבד אבל בדרך כלל לנסות לצפות מראש מה יגידו על הפעולות שלנו או על ההחלטות שלנו. חלק מההחלטות שלנו, מרמת הקמת המפעל בתוך או מעבר לקו הירוק ועד להפגזות בצוק איתן, נקבעות על פי שיקולים זרים. זרים מאוד. כאלה שלא דוברים עברית, לא מבינים אותה ולא רוצים להבין אותה.