צפיתי בסדרה על מלחמת לבנון השנייה שבה רואיינו שלושת האדריכלים של המלחמה הזאת: ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל. שום דבר חדש, ואין זה מפתיע. מלחמות לבנון הן טראומטיות, והעדויות של כל בעלי התפקידים הבכירים שהשתתפו בהן מפוקפקות ביותר. לכל היותר הן בגדר "רכילות להמונים". לכן, ברצוני להתמקד בשתי נקודות עקרוניות הקשורות במלחמה האחרונה בלבנון: פתיחת המלחמה ותוצאות המלחמה.
וזה מביא אותי לנקודה השנייה, של תוצאות המלחמה. יש אצלנו גישה הטוענת את הדבר הבא: כבר תשע שנים חלפו מאז המלחמה, והגבול הצפוני שלנו מול חיזבאללה הוא שקט שבשקטים. כלומר, המלחמה הצליחה, הרתענו את חיזבאללה; לכן אנחנו צריכים לשים עלי דפנה על ראשה של שלישיית המנהיגים שלנו, ולהפסיק להאשימה בניהול גרוע של המלחמה. החשוב הוא מבחן התוצאה.
זאת לדעתי גישה מוטעית ומטעה, ואסביר מדוע. ראשית, אכן בראייה של עשור לאחור הגבול שקט, וזה מעולה. אבל חייבים להבין שהסיבה המרכזית לכך היא איראן, הרבה יותר מאשר מדינת ישראל המרתיעה או חיזבאללה המורתע. איראן לא רצתה מלכתחילה בשום מלחמה בין חיזבאללה לישראל, אלא במועד שישרת את האינטרסים שלה הכי טוב. כך היה בעשור האחרון.
חיזבאללה הוא נכס איראני שיש להפעיל את עוצמתו הצבאית נגד ישראל בזמן שהכי יתאים לאיראן. ולכן מכיוון שאיראן עצרה פעילות אש של חיזבאללה נגד ישראל, היא פיצתה את חיזבאללה בהגברת היכולות הצבאיות שלו נגד ישראל בתחום הטילים, ואת ה-20 אלף שהיו ב-2006 היא הפכה ליותר מ-100 אלף! דהיינו, אם וכאשר איראן תיתן את האות בעתיד, המלחמה בינינו לבין חיזבאללה תהיה קשה עשרות מונים מזאת שב-2006.
שנית, יש לזכור שמאז יציאת צה"ל מלבנון במאי 2000, הגבול הצפוני היה ככלל שקט, לא היה ירי רקטות ועיקר הפעילות של חיזבאללה הייתה בהר דוב. שלישית, חיזבאללה עצמו יצא מחוזק מהמלחמה, הן בתוך לבנון והן בעולם הערבי. צה"ל לעומתו נתפס כצבא מוכה, ככזה שצריך לעבור טלטלה.
וטוב שעבר, וטוב שהוכיח את יכולתו ואת תעוזתו מול הכור בסוריה בקיץ 2007, על פי פרסומים זרים. •
התרעות פיקוד העורף