אני חושב שרק בעשר בלילה קלטתי באמת היכן אני נמצא. זה היה בדיוק כשהייתי במתקן המכוניות המתנגשות במרכז פיונגיאנג. ממולי הגיחה מכונית אדומה ובתוכה ישב קצין בכיר בצבא הצפון קוריאני. הוא הוציא איזו קריאת קרב בקוריאנית והתנגש בי חזיתית. בזמן שהפיזיקה עשתה את שלה וגופי ספג את הדף המכה, הבנתי פתאום לראשונה שזה אמיתי - אני בקוריאה הצפונית, בפארק השעשועים החדש של פיונגיאנג. אותו פארק שעשועים שהמנהיג קים ג׳ונג און בכבודו ובעצמו הגיע לחנוך אותו כשנפתח לפני שלוש שנים, ונתפס בעדשה כשהוא נמצא בין שמיים וארץ במתקן רכבת ההרים. מיד כשראיתי את הצילום המופלא, הדפסתי אותו ותליתי על הקיר של חדר העבודה שלי. מאז הבטתי בתמונה וחלמתי על הרגע שבו אגיע לפיונגיאנג ואלך גם אני לפארק השעשועים הזה.
זה היה, כאמור, לפני שלוש שנים, ובמהלכן חקרתי בצורה אובססיבית את מדיניות הכניסה למדינה המסוגרת. להפתעתי, הסתבר לי שמדי שנה ישנם כמה אלפי תיירים מערביים שמצליחים להיכנס, כך שהיעד שלי היה ברור - להיות אחד מהם. זה לא פשוט. אתה עובר בדיקות מקיפות ומפרכות ונדרש להציג אינסוף מסמכים, שמאמתים שני דברים עיקריים - שאתה לא עיתונאי (או עובד בתקשורת בצורה זו או אחרת) ושאתה בריא בנפשך. כמובן שזה היה בעייתי, כי אינני שני הדברים האלו. לכן היה עלי למצוא זהות בדויה נקייה מקשרים למדיה וסטרילית מבחינת העיסוק והאישיות שלה. לקח לי זמן עד שנחתה עלי התובנה המדהימה שהורי, בוויכוחיהם ובחוסר ההסכמה שלהם, הורישו לי את הפתרון. כשנולדתי אמי רצתה לקרוא לי ״ליאור״, ואילו אבא שלי רצה את השם ״עמוס״. איש מהם לא נכנע, וכך הגעתי לעולם עם השם הארוך מדי - ליאור עמוס דיין. מעולם לא ראיתי שום יתרון בשם המסורבל הזה, עד לאותו הרגע שבו נפלה עלי ההארה, שמכיוון שאצל הקוריאנים הכל הפוך בתחום השמות (שם המשפחה מקדים את השמות הפרטיים), אם אתעלם מה״ליאור״ ואגיד ששמי עמוס דיין, הם לא ידעו לזהות את התרגיל. והיתרון של השם ״עמוס דיין״ הוא שחיפוש בגוגל, בעברית ובאנגלית, לא יעלה שום דבר שעלול להיתפס כבעייתי.
אבל זה היה רק הצעד הראשון, כי זה שהיה לי שם חדש, עדיין לא נתן לי בום שאינו מתחום התקשורת, שיוכל לחתום לי על המסמכים הנדרשים ולהעיד שאני עובד שלו. ניסיתי לחשוב על חברים שלי, שיש להם עסק משלהם ויהיו מוכנים להצהיר שאני עובד בשבילם. מיד עלה לי לראש שמו של חברי הטוב נמרוד ניר, בעליו של משרד הפרסום דה בריף. התקשרתי אליו, ותוך עשר שניות הוא הצהיר: ״ברוך הבא למשרד דה בריף, עמוס דיין, אתה סמנכ״ל הקריאייטיב החדש שלנו״. ״תודה״, עניתי, ״אני נרגש להגיע למשרד, ואני מוכן ומזומן להעלות את המשרד לגבהים חדשים ולעמוד באתגרים שהתפקיד מציב בפני״.
״אבל יש לי תנאי בתור הבום החדש שלך״, הבהיר לי נמרוד, ״אתה צריך לקחת אותי איתך לקוריאה הצפונית. ככה זה אצלנו במשרד, נהוג שסמנכ״ל הקריאייטיב והמנכ״ל נוסעים יחד לחו״ל. זו מסורת ארוכת שנים״.
אחרי הארוחה חזרנו לחדרים שלנו, כדי להתכונן לקראת היציאה לפארק השעשועים של פיונגיאנג. בדרך לחדר תפס אותי וויליאמס ואמר לי שהוא לא מתכוון לוותר מחר על ריצת הבוקר שלו. נבהלתי. כשהגענו למלון, הסבירו לנו שאסור לנו לצאת ממנו ולהסתובב לבד ברחובות העיר (אין אף תייר שמגיע לקוריאה הצפונית ומורשה להסתובב היכן שבא לו בלי השגחה ממשלתית, פרט אולי לדניס רודמן). כך שלא ממש הבנתי איך הוא מתכוון לצאת לסיבוב ג׳וגינג מחוץ למלון. ״אני לא הולך לשאול אף אחד״, הוא הסביר לי, ״אני פשוט אצא ואתחיל לרוץ ונראה מה יקרה״.
התרעות פיקוד העורף